החלטת שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין לשחרר את אלי פלדשטיין למעצר בית ואילו את הנגד מפרשת המסמכים להותיר במעצר מאחורי סורג ובריח היא לא פחות ממקוממת. לא רק שהיא בחלקה חסרת הגיון פנימי ועקביות ובחלקה בלתי ברורה, היא גם מנוגדת להחלטות קודמות. כשקוראים את שטיין עצמו, עולה המסקנה ההפוכה, שגם על הנגד להשתחרר.
ההבדל הנעוץ שבין פלדשטיין לנגד בגינו השופט שטיין הכריע בעניינם הוא הסיכון כי מידע ביטחוני מסווג נוסף ידלוף. לגבי פלדשטיין שקבע כי אין בידו מידע ביטחוני, לכן ממילא אין מסוכנות, ואילו לנגד יש עוד מידע רב בין שתי אוזניו ועל כן בשעת מלחמה יש להותירו במעצר. כעת ננתח.
השופט שטיין מסביר כי המסוכנות נלמדת מן האישום, במקרה שלנו, אין חשש להימלטות מן הדין או שיבוש ראיות אלא שהנאשמים במסירת ידיעה סודית ידליפו מידע סודי נוסף. אלא שמסכת הראיות אינה עוסקת באדם שהדליף מידע לגורמים שונים, אלא באיש אמ"ן שביקש להעביר מידע נחוץ לשיטתו אל ראש הממשלה. הוא מעולם לא הדליף בעבר ולא נחשד בכך, רק כעת ורק אל ראש הממשלה, או אל מי שהוטעה לחשוב שעובד מטעמו של ראש הממשלה. אז ממה שטיין חושש, שהנגד ישתחרר לביתו וימשיך במעשיו ויוסיף להדליף מידע לראש הממשלה ואנשיו?
שטיין מתעלם מהמניע
אבל יותר מזה, שטיין מתעלם מהמניע. שטיין עצמו מניח שאף אם הנגד טעה בדרך, ואפילו טעה בגדול, הוא פעל ממניעים פטריוטים של טובת המדינה ואף הפרקליטות לא ייחסה לו מניע של "כוונה לפגוע בטובת המדינה". הנגד בחקירותיו הודה שטעה, הוגשו שוב ושוב חוות דעת לפיו אמנם לא הייתה לו כוונה אך התוצאה הייתה פגיעה במדינה האהובה עליו, השופט מסארווה בהחלטתו לשחרר את הנגד כתב כי "המשיב 2 בעצמו הסביר בחקירה את הנזק העצום שהיה כרוך בפרסום (המסמך - נ"ב)".
הנגד מבין היום היטב את מעשיו. הוא גם חש את תוצאת מעשיו - את נחת זרועה של המערכת, של חודשים במעצר חלקו בתנאים קשים, מבלי להיות עם ביתו, אשתו ומשפחתו הכאובים - זאת להבדיל מהאיום הערטילאי בענישה לפני שנתפס. "מי לידינו יתקע שהנגד, בהיותו משוחרר ממעצרו, לא יעביר מידע זה, מבלי שהוסמך לכך, למאן דהוא בסברו,כמקודם, כי כך נכון לעשות למען ביטחון המדינה או מטעם אחר שייראה לו צודק ונכון?" שאל השופט שטיין והתשובה ברורה, כפי שהייתה ברורה לשופט מסארווה: זה לא "מאן דהוא", זה ראש הממשלה, אין עילה לחשוב שיפגע בביטחון המדינה, כעת הוא כבר מבין שפגע או עלול היה לפגוע, הוא ומשפחתו כבר נענשים על מעשיו והוא לא ירצה להוסיף להם מכאוב - כך שאין חשש שיעשה זאת שוב.
ובכלל, מסקנתו של השופט שטיין כי בשל המידע האצור במוחו של הנגד, וככל שמתנהלת מלחמה, אין לשחררו היא בלתי סבירה עד כדי שגויה. ראשית, התנאים המגבילים מאוד שהטיל על פלדשטיין - איסור מבקרים, איסור גישה לאינטרנט וטלפוניה כלשהי איזור אלקטרוני והאזנה של הרשויות לנאשם ולמפקחיו - מאיינות את היכולת להדליף אם במזיד ואם בטעות בשיקול הדעת. שטיין דוחה זאת וקובע שהתנאים אינם מספיקים, אבל כמובן, שאינו מתמודד עם הטענה ולא מסביר מדוע. כמה קל.
השופט שטיין מקבל את טענת המדינה כי בעת מלחמה אסור לקחת סיכון כי הנגד ידליף את המידע שבמוחו בשל פוטנציאל הנזק הגדול. יוצא, שכל נאשם במסירת ידיעה סודית שנחשף לחומרים מסווגים נוספים עם פוטנציאל נזק לא ישוחרר, גם אם הסיכוי שידליף נמוך ביותר
שנית, השופט שטיין מקבל את טענת המדינה כי בעת מלחמה אסור לקחת סיכון כי הנגד ידליף את המידע שבמוחו בשל פוטנציאל הנזק הגדול. יוצא, שכל נאשם במסירת ידיעה סודית שנחשף לחומרים מסווגים נוספים עם פוטנציאל נזק לא ישוחרר, גם אם הסיכוי שידליף נמוך ביותר. כלומר, שטיין מעניק משקל גבוה יותר לפוטנציאל הנזק שבמידע הידוע לנאשם מאשר לרמת המסוכנות שיודלף - שהיא במקרה של הנגד נמוכה.
במקרים אחרים נקבע הפוך מהחלטת שטיין, הנה למשל בפרשת יצה. תא"ל יעקב יצחק היה ממייסדי וראש היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון. הוא הדליף מידעים ברמת סיווג גבוה ביותר, כמו שימושים שביקשה ישראל לעשות בנשק גרעיני - לא פחות.
הוגש נגדו כתב אישום והוא תואר על ידי השופטים כך: "הנאשם שירת בצבא בתפקידים רגישים וייחודיים, והיה אחד משותפי הסוד הבודדים בעניינים מסוימים, הקשורים לידיעות הסודיות שהורשע במסירתן. הנאשם היה המדען הבכיר ביותר בצבא". יצה ידע הרבה יותר מהנגד, מידע רגיש יותר משל הנגד ועם פוטנציאל נזק גבוה בהרבה מזה שאצל הנגד. אלא ששם החליט בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר. התקבלה הצעת סניגוריו של יצה כי ישהה במלון בהשגחת אנשי ביטחון ותוך "הגבלת מגעיו עם העולם החיצון, במטרה להפחית למינימום את 'פוטנציאל הסכנה' הטמון בידיעותיו של יעקב ולמנוע ממנו טעויות נוספות בשיקול דעתו".
אלי פלדשטיין עצמו שוחרר, אך התמיהות כלפי החלטת שטיין נוגעות גם בעניינו. כך למשל, שטיין קבע כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות ולמעשה לפלדשטיין אין בכלל מידע להדליף, ובכל זאת החמיר את התנאים המגבילים שהטיל קודמו השופט מסארווה. מדוע? אין נימוק.
זה לא הסוף
השופט שטיין כותב כי הוא לא מאמין לפלדשטיין כי לא ראה במידע שבידיו מידע ביטחוני משמעותי ורגיש, ולראיה מביא שטיין התבטאויות מהתכתבויות בהן פלדשטיין מתאר את המידע בזמן אמת כחומר ש"שווה מיליון דולר" ו- "משהו גודל מתבשל". אלא ששטיין בעצמו כותב שכל המניע לפעולותיו של פלדשטיין היה השפעה על השיח הציבורי ולכן הביטויים אינם עדות למידת סודיותיו של המידע, אלא למידת פוטנציאל ההשפעה על השיח הציבורי. פשוט עולם הפוך.
נטעאל בנדלצילום: שלו שלוםכל מי שקרא את מאמרו של ד"ר אסף הרדוף "המהפכה החוקתית שלא הייתה: תרומתו הזניחה של העידן החוקתי לשדה הפלילי – שלושה ענפים בשלושה עשורים" יודע שמהפכת זכויות האדם שקידם בית המשפט העליון, פעמים רבות ללא כל מקור נורמטיבי, נמנעה מלחצות את שערי המשפט הפלילי. לנגד ממתינה בבית בתו הפעוטה ואשתו הצעירה שאי אפשר להתעלם מדמעותיה במסדרונות בתי המשפט ובהופעותיה בתקשורת. נכון, השיקול אינה נמנה בסל השיקולים שבדיני מעצרים, אך כשישנה שאלה לגבי שחרור נאשם לחלופת מעצר, אולי אפשר לתת גם מקום מסוים לנסיבות האישיות. לשופט שטיין שבבג"ץ הסבירות המליך את מגילת העצמאות כיסוד החוקתי של מדינת ישראל בגלל איזה מנשר שמצא ללא כל מקור נורמטיבי ובניגוד לפסיקה קודמת, זה בטח שלא אמור להפריע.
