רוצים שלום: "לכבוד נשיאי אוקראינה ורוסיה, ולודימיר זלנסקי וולדימיר פוטין, ברצוני לדבר על המלחמה בין רוסיה לאוקראינה". כך נפתח המכתב של תלמידת כיתה ה' בבית הספר "חביב", סופי קולומייץ: "לתושבי אוקראינה יש משפחה ברוסיה, ולתושבי רוסיה יש משפחה באוקראינה. גם לנו, בישראל, יש משפחות באוקראינה ורוסיה. לאור הדברים שנאמרו במכתב שלי אני מבקשת להפסיק את המלחמה".
סופי חרדה לשלומה של סבתה, אלבירה יודינה, שמתגוררת עם בני משפחה נוספים בעיר מיקולייב, סמוך לחרסון ולאודסה, ומקפידה לשוחח איתה מדי יום בסקייפ. כשהיא שומעת אזעקה ברקע היא מנתקת את הטלפון וממתינה בחרדה לחידוש השיחה - ולשמוע שהכל בסדר.
75% מתלמידי בית הספר "חביב" בראשון לציון, בית הספר בו סופי לומדת, הם יוצאי אוקראינה ורוסיה. חלקם נולדו בארץ, וחלקם הגיעו תינוקות מאוקראינה ומרוסיה. השפה הנשמעת ביותר בהפסקות היא רוסית. למרביתם יש בני משפחה שמתגוררים עדיין במדינות הלוחמות. היום הם בחרדה רבה, ומתגעגעים לסבים, לסבתות ולדודים. יש ביניהם תמיכה ואחווה, לצד דיונים מי צודק או מי התחיל - פוטין או זלנסקי.
"הם רואים את התמונות ושומעים מה קורה באוקראינה", מספרת ורד אבינל, מנהלת בית הספר. "אנחנו עושים איתם תרגולי נשימות ומשוחחים איתם על יכולתם להשפיע - הם כתבו וציירו מכתבים שהועברו לשגרירויות המדינות בישראל".
גם תלמידים אחרים בכיתה כתבו מכתבים לשגרירות רוסיה. ולדי טנדלר, תלמיד כיתה ה' ב"חביב", עלה לפני שנים עם משפחתו מאוקראינה, ואימו נטליה עלתה מרוסיה. סבתו של ולדי, אימה של נטליה, מתגוררת ברוסיה כיום. "כתבתי מכתב לנשיא אוקראינה ולנשיא רוסיה כי אני רוצה שהמלחמה תיגמר", אומר ולדי, "אף אחד לא אוהב את המלחמה הזו. אני בצד שתומך בכך שלא תהיה מלחמה בכלל. אני לא בצד של רוסיה ולא בצד של אוקראינה".
