רס"ן (במיל') איתמר לוין פרידמן ז"ל, בן 34 מאילת, היה מחנך כיתה י"א ומורה למתמטיקה בתיכון גולדווטר בעיר. מאז 7 באוקטובר נאלץ להיעדר זמן רב מעבודתו לטובת שירות מילואים כקצין ביחידת לוט"ר אילת. רגע לפני סבב מילואים נוסף, כתב לתלמידיו מכתב על חייו כמילואימניק. "ברגע האמת אנחנו נעזוב הכול ונתגייס למאמץ המלחמתי", כתב להם.
לוין פרידמן נהרג אתמול (שני) מפגיעת נ"ט בג'באליה בצפון רצועת עזה, והותיר אחריו את אשתו אלמה ושני ילדיו - איילה בת השלוש ואורי בן השש. אפרת זקס, מנהלת בית הספר שבו לימד, סיפרה כי את המכתב ביקש להקריא בטקס יום הזיכרון האחרון שנערך בבית הספר.
במכתב סיפר כי "ב-7 באוקטובר, התעוררתי לאותן חדשות נוראיות שהתעוררנו כולנו. כששמעתי אותן, היה לי ברור. צריכים אותי, עכשיו. אין זמן, יש חיים להציל, וצריכים לפעול מיד. תוך שעות מספר כבר הייתי בשדה הקרב של 7 באוקטובר, ביישובי העוטף. אני ואחיי לנשק קפצנו מאירוע לאירוע, נלחמנו, ואפילו הצלחנו להציל כמה וכמה נפשות בישראל".
"אתמול, כשקראתי את המכתב, הרגשתי שזאת הצוואה שלו", אמרה זקס. "איתמר היה מחנך בגובה העיניים. מ-7 באוקטובר הוא היה תקופות ארוכות במילואים. כל פעם כשהוא חזר לבית הספר, הוא בנה תוכנית וחשב איך הוא יכין את התלמידים שלו לבגרות. הוא נגע בתלמידים לאורך כל התקופה הארוכה, גם כשלא היה בבית הספר".
בפעם האחרונה שיצא להפוגה יזמו התלמידים קבלת פנים מרגשת לכבודו, עם עוגות וזיקוקים, והרעיפו עליו אהבה. הוא שימש גם רכז הכנה לצה"ל, ובבית הספר מספרים כי התלמידים היו קשובים ומרותקים כששוחח עימם על שירות משמעותי וקרבי בצה"ל.
ורד אדלר, סגנית המנהלת, סיפרה על השיחה האחרונה שלהם לפני שחזר לעזה: "ביקשתי ממנו שישמור על עצמו, והוא אמר, 'אל תדאגי, הפעם אנחנו הולכים כדי לשחרר מילואימניקים להתרענן, ואני מבטיח שאני חוזר'. אבל הוא חזר בארון".
"איתמר התחיל ללמד בבית הספר בשנה שעברה, ומהר מאוד הפך לדמות משמעותית ומשפיעה", הוסיפה. "הכרתי אותו לפני מספר שנים, הוא היה פעיל בספורט, היה בטריאתלון ורצנו יחד במרוץ לילה באילת שבו קיבל מדליה. את המדליה העניק לבן שלו, היה לו חשוב להנחיל לו את ערכי הספורט.
"הוא איש של ערכים. דיבר הרבה עם התלמידים על אהבת הארץ והמדינה, והחשיבות של להיות בני אדם לפני הכול. היה לו אכפת מכל תלמיד, שכל תלמיד יצליח. התלמידים אמרו לי שכל השנים לא אהבו מתמטיקה, ורק בזכות איתמר הם אוהבים מתמטיקה ולומדים. הם האמינו לו שבאמת אכפת לו מהם, והם עשו את זה עבורו. הם כבר מדברים על איך להנציח אותו".
איתי זיו, תלמיד כיתה י"ב, ספד למורה האהוב: "מעבר למורה הוא היה עבורי כמו אח שלי הגדול. הוא תמיד ידע איך לעזור והיה חשוב לו שנהיה במצב רוח טוב, והוא זרם עם השטויות שלנו. אין עוד אנשים כמוהו. בזכותו אנחנו אוהבים מתמטיקה, איתמר לא ויתר עלינו אף פעם. אנחנו כיתה שקצת קשה איתה, והוא לקח אותנו כמו הילדים שלנו".
יהלי טורג'מן, גם היא תלמידת י"ב, סיפרה כי "הוא היה אדם שהבין אותנו והעריך אותנו. תמך בכל תלמיד ולא משנה מי הוא. הוא היה מורה אחר וידע לשלב בין צחוק לעצב, ילדותיות ובגרות. היו לנו שיחות אישיות. תמיד לימד על אהבת הארץ וכמה חשוב להיות אדם טוב. לא היה לנו מורה כמוהו.
"אנחנו יודעים כמה הוא רוצה שנשמח ונחייך, והוא תמיד יהיה איתנו. אנחנו אוהבים אותו ומתגעגעים. לא האמנו בהתחלה, כי הוא תמיד הראה אופטימיות ואמר שנתראה עוד שבועיים ושנחכה לו - ועכשיו אנחנו לא מאמינים שהוא לא חזר".
המכתב המלא של איתמר
"שלום לכולם,
שמי איתמר, ואני מורה פה בבית הספר. חלקכם ודאי מזהים אותי מהשיעורים, מהמסדרונות ואולי מחדר המורים. אבל לא על זה באתי לספר לכם היום. היום באתי לספר לכם על צד אחר שלי, על המילואימניק שבי. בי, ועוד ברבים אחרים.
ב-7 באוקטובר, התעוררתי לאותן חדשות נוראיות שהתעוררנו כולנו. כששמעתי אותן, היה לי ברור. צריכים אותי, עכשיו. אין זמן, יש חיים להציל, וצריכים לפעול מיד. תוך שעות מספר כבר הייתי בשדה הקרב של 7 באוקטובר, ביישובי העוטף. אני ואחיי לנשק קפצנו מאירוע לאירוע, נלחמנו, ואפילו הצלחנו להציל כמה וכמה נפשות בישראל. רבים שואלים אותי: פחדת? נלחצת? על מה חשבת? ואני תמיד מחזיר את אותה התשובה.
באותו הרגע לא חשבתי, כי אלו הם חייו של המילואימניק. ברגע אחד אתה שוכח הכול - אתה כבר לא מורה, לא נגר, לא מנכ"ל ולא נהג מונית. אתה לוחם בצבא ההגנה לישראל. ברגע שקראו לי משהו בראשי השתנה - חשבתי רק איך אני מגיע מוכן, כמה שיותר מהר, כדי לבצע את המשימה שהוטלה עלינו, כדי לעצור את האויב שחדר את גבולות ישראל. המחשבות על השגרה נדמו - הגיע זמן מלחמה.
אלו הם חייו של מילואימניק. ברגע אחד אתה קם, עוזב את המשפחה, את העבודה, את החיים, ויוצא להילחם. השארתי את ילדיי בבית, ויצאתי. היה לי ברור שאעשה הכול כדי להציל את חיי התושבים בעוטף, גם במחיר חיי שלי. והמחיר הזה כואב. המחשבה על הילדים כואבת. אבל מניחים אותה בצד וממשיכים להסתער.
זה המחיר שאנחנו המילואימניקים משלמים בכל פעם מחדש. ואולי אפילו בכל יום. יש לנו משפחה, יש לנו חברים, אבל ברגע האמת אנחנו נעזוב הכול ונתגייס למאמץ המלחמתי.
אל תשכחו אותו, את המחיר הזה. שלנו, חיילי המילואים, של החיילים הסדירים, של כוחות הביטחון, ובייחוד של אלו שנפלו. היו ראויים למחיר אותו אנחנו משלמים. דאגו שתהיה לנו חברה חזקה, מאוחדת, בה מכבדים אחד את השני, בה לכל אחד יש מקום, בה כדאי ואפשר לחיות חיים מאושרים. כי על זה אנחנו נלחמים.
היו ראויים למחיר ששילמו חללי מערכות ישראל, כי הם עשו זאת למענכם ולמען מדינת ישראל".
