רצף האירועים לא משאיר מקום לספק או לטעויות: ישראל אינה כפי שהייתה. זה התחיל באירוע "זריקת החול" והמעצר חסר הפרופורציות, המשיך במעצר הנשים על כך שהניחו בבית כנסת פלאיירים להחזרת החטופים והגיע עד להתבטאות החשוכה של מפכ"ל המשטרה על קהילת הלהט"ב, שלא מביישת משטרים פרימיטיביים וגזעניים.
הפינאלה היה אמש בדיווחים (שטרם מומשו הלכה למעשה) על ההחלטה הפוליטית חסרת האחריות לפטר את גלנט עבור העברת חוק הפטור מגיוס, ולצרף את גדעון סער במקומו. כל אלו הם עוד חלק שהולך ונשבר במה שנקרא דמוקרטיה מהותית, דמוקרטיה נכונה שהייתה פעם בישראל. כזו שיש בה ממד ערכי.
המחשבה הראשונה שעוברת בראש אצל מי שמביט במציאות באופן מפוכח היא שישראל צועדת היישר לדיקטטורה. אם זו לא דמוקרטיה, זו החלופה הברורה והשכיחה. אבל מה שבעצם קורה הוא קצת אחר, סוג של בין לבין, ואני לא בטוחה שהוא פחות נורא. קוראים לזה דמוקרטיה חלולה.
דמוקרטיה חלולה היא דמוקרטיה שעל פניו מתקיימות בה בחירות, מתקיימים התהליכים הרשמיים, יש לה מוסדות המאפיינים משטר דמוקרטי, אבל יש מי שמנצל לרעה את המנגנונים השונים ומשאיר את הרעיון הדמוקרטי על הנייר בלבד. היא לכאורה דמוקרטיה כי קיים בה הממד הטכני, אבל חסר בה הממד הערכי - יש בה שיטת בחירות ומוסדות מדינה, אבל היא מסוגלת לרמוס את מי שדעתו אינה כדעת מי שמחזיק בהגה.
"אבל אנחנו הרוב". אז?
יבואו כנגדי הצד השני ויאמרו "אבל אנחנו הרוב, היו בחירות והעם בחר. העם הצביע וזו הממשלה". אז יש לי שתי תשובות לאלו שזו הטענה שלהם: ראשית, המציאות השתנתה ולממשלה הקיימת אין שוב רוב כיום, ואין סיכוי שהיא תיבחר בשנית - זאת רואים בסקרים ההולכים וחוזרים.
שנית, וזו התשובה החשובה אפילו יותר, לדמוקרטיה אמיתית, מהותית ולא חלולה ומשיחית, יש מהות וערכים - והיא יודעת שגם כשנבחר מי שנבחר לממשלה, אסור לו להשליט טרור ולרמוס את המיעוט בשם הדמוקרטיה.
שלא לדבר על כך שבמקרה של ישראל, גם בזמן בחירות המיעוט הוא קרוב למחצית. העסק מורכב יותר מאשר ספירת קולות. נשאלת השאלה איך מסבירים מהי דמוקרטיה מהותית מול מי שהכוח והעריצות הן אצלו התכלית.
כבר אמר בעבר זאב ז'בוטינסקי: "אך שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. תמצית החירות היא השאיפה לכך שאיש לא ייאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו אם הרוב תמך בקביעה זו".
דמוקרטיה מהותית, זו שהייתה עד כה בישראל, היא קודם כל תרבות שמכבדת את מהות הדמוקרטיה, מערכת ערכית ששומרת על זכויות האדם, זו שמקבלת את האחר, מקבלת רצונות שונים בלי להשתיק אף אחד ובלי לרמוס אף אחד. במציאות הנוכחית, אנשים נעצרים בקלות מפחידה, וערך חיי האדם והזכות לחיים ולביטחון נרמסים כדי להעביר חוק פטור מגיוס.
מי שהקריב את החטופים, מקריב כעת למען הישרדות הממשלה גם את בניכם ובנותיכן, החיילות והחיילים. אתם לא רואים שזו בעצם תוכנית העבודה? זה לא סינוואר
מי שחשב שאין עסקת חטופים בגלל התנגדות סינוואר, שיעשה חישוב מחדש ויעבור על כל מה שנאמר עד לרגע השיא אמש. כי מי שמוכן להקריב חטופים, והפך אותם לכלי פוליטי, עכשיו עושה זאת לא רק על גבם אלא גם על גבם של כל אזרחי המדינה. מי שהקריב את החטופים, מקריב כעת למען הישרדות הממשלה גם את בניכם ובנותיכן, החיילות והחיילים. אתם לא רואים שזו בעצם תוכנית העבודה? זה לא סינוואר.
הממשלה הזו תקריב את כולם. לחץ צבאי, המחיר של שחרור מחבלים בתמורה? חשש מפגיעה בביטחון המדינה? ציר פילדלפי? מה עכשיו הטענה החדשה שהגיע תורה? כולנו נופקר למען הישרדותו של ראש הממשלה, כולם, לא רק אלו שבעזה.
אני מנסה לדמיין מה עובר על אלו שהצביעו עבור הממשלה הקיצונית, אלו שהתעשתו וחשים אשמה וחרטה, ועכשיו נמצאים כבר בצידו של הרוב החדש – הרוב השפוי, אותו רוב שאם יתקיימו בחירות כבר לא יטעה שוב.
דנה פאן לוזוןצילום: ניר קידרכי האמון הוא כבר לא הדבר היחיד שאבד בדמוקרטיה חלולה, אבדה גם הבושה. אבדו הערכים של המוסר והחיים של כולנו, כולנו יכולים להיות מופקרים - לא רק החטופים. ככה זה כשהמטרה, הניצחון המוחלט, מקדשת את כל האמצעים. עכשיו זה כל כך ברור, לזה התכוון נתניהו כשאמר הניצחון המוחלט. הוא לא התכוון לניצחון מול חמאס או לניצחון המדינה, הוא התכוון לניצחון המוחלט של עצמו, רק שלו, ויהי מה.
אני ועוד רבים אחרים מסתובבים עם תחושה של קיום פיזי גשמי, אבל נטול תחושה ערכית או רוחנית. אנחנו קמים לעבודה, אבל ריקים ממהות ומערכים. אין חזון, אין דרך ואין תחושת עומק לחיים עצמם, סוג של כלום. רגע , איך קוראים להרגשה הזו? בדיוק. חלולה.
הכותבת היא אשת תקשורת, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מרצה בקריה האקדמית אונו.
