"אגיע קצת באיחור", מתנצל בפניי המתורגמן שלי. גם אני, אני משיבה לו. גם כאן יורד גשם. הכול מוצף. "לא, לא זה", אומר המתורגמן. "כאן מפציצים אותנו כרגע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בארביל, בירת החבל האוטונומי כורדיסטן העיראקית, אין קו חזית. כל צפון עיראק היא חזית אחת גדולה והכול קורה בלי כל התרעה מוקדמת. מזה חודשים, האזור חווה חדירות קרקעיות של כוחות טורקיים, לפעמים גם שלוש־ארבע ביום. גם האיראנים מפציצים את החבל שוב ושוב, בטענה שפועלים בו בסיסי מוסד ישראליים שפועלים נגדם, ומאז פרוץ המחאה ברחובות איראן, התקיפות רק גברו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ברוכים הבאים לכורדיסטן, או כמו שאומרים האמריקנים - נווה מדבר של יציבות, דמוקרטיה ושגשוג. בזכות מה זוכה כורדיסטן לתדמית הכל כך מוצלחת הזאת? לא ברור ואף אחד לא באמת יודע. "אף אחד אצלנו לא יודע מה התל"ג. או מה אחוז האבטלה כאן, לא יודעים מה רמת העוני ואחוז העניים אצלנו. אין נתונים אמינים. אף אחד לא יודע בכלל מה הממשל האוטונומי כאן, עושה, כמה הוא מבזבז, על מה הוא מוציא את הכסף, ואיך. התקציב האחרון היה כאן לפני תשע שנים", מספר לי הכלכלן ניאז נג'מאדין נורי. "עם כל הסכסוכים שעדיין מתנהלים כיום, עם כל הפליטים, אלה מאצלנו שנאלצו לעזוב את ביתם, אפילו נתון אמין על מספר התושבים אצלנו אין", הוא אומר.
הכורדים הם העם הכי גדול שאין לו מדינה משלו. 30 מיליון בני אדם מפוזרים בין טורקיה, סוריה, עיראק ואיראן. כאן, בחבל האוטונומי כורדיסטאן בצפון עיראק, היכן שהם כ־5 מיליון, הם חוו את הגרוע מכל. עד כדי כך שהומתו בגז על־ידי סדאם חוסיין. זו הייתה שנת 1987 והם ספרו 100 אלף הרוגים. אבל עם לכידתו ונפילתו של סדאם, הכול השתנה והתהפך. עיראק התפוררה, בזמן שהכורדים הקימו ממשל עצמאי ומדינה מתפקדת משלהם בארביל, בירת החבל הכורדי בעיראק. מדינה עם כבישים, בתי ספר, פארקים, בתי חולים, בתי משפט. עם שוטרים במקום מיליציות חמושות.
אבל לכורדים כאן אין באמת שטח מוגדר. רבים מהאזורים הם עדיין תחת סכסוך ומאבק על טריטוריה. לפי החוקה העיראקית מדובר ב"שטחים שנויים במחלוקת" - אזורים שבהם יש אוכלוסייה מרקע אתני שונה, אבל בעיקר האזורים הכי עשירים בנפט. בעיראק נמצאת עשירית מכל עתודות הנפט העולמיים.
בפועל, כורדיסטן היא למעשה התנגשות וריב מתמשך בין שתי משפחות עוצמתיות - הברזאנים והטלבאנים. משפחת ברזאני שולטת בארביל ובצפון־מערב כורדיסטן. משפחת טלבאני שולטת בסולימניה ובצפון־מזרח החבל. למשפחת ברזאני יש את ה-KDP, המפלגה הכורדית הדמוקרטית, ששולטת כרגע. לטלבאנים, שכרגע באופוזיציה, יש את ה-PUK, האיחוד הפטריוטי הכורדי.
"הם הבעלים של הכול. והם כל כך יריבים שבמשך רוב הזמן, בצפון מערב המדינה פעלה רק חברת הטלפוניה של ברזאני ובצפון מזרח פעלה חברת הטלפוניה של הטלבאנים", אומר לי פרמאן רשאד, שעומד בראש גוף שמפקח ומדווח על מעשי שחיתות בשם "סטופ". "נאלצנו המון זמן לדבר כאן דרך שירותי נדידה, כדי להצליח לתקשר עם חלקי החבל השונים בשל הניתוק בין שתי חברות התקשורת".
את העיר ארביל אפשר אולי להשוות קצת לדובאי, או מה שדובאי הייתה פעם. כבישים רחבים עם ארבעה, חמישה או לפעמים גם שישה נתיבים, כמו אוטוסטרדות ענקיות. ומלבד זה רק בתים, בתים ועוד בתים שנזרקו ללא סדר ותכנון. לארביל יש מרכז עיר. מבצר שממוקם מעל גבעה, עם בזאר מסביב. אבל כשאומרים "מרכז", נהג המונית לא ייקח אותך לשם. הוא יסיע אותך למרכז הקניות הענק. כי מאז 1991, שני שלישים מכספי הסיוע האמריקני לעיראק מיועדים לכורדיסטן. וכך קרה שאלה הם החיים כאן, מקניון אחד לשני, מרכזי קניות שנראים כולם זהים, עם אותן חנויות, רכבת קטנה לילדים, ואותה בחורה שמנסה לרסס עלייך את דוגמית הבושם כדי לשכנע אותך לקנות. אבל אז נכנסים לשירותים, ואין מים.
"זו ארביל, עיר שבה אתה שום דבר אחר מלבד צרכן", מספר לי העיתונאי קושאם זמאני. "עיר שלא תוכננה כדי שתגור בה, אלה כדי שתישאר בה, תהיה בה. ובעיקר, תוכננה רק עבור העשירים".
4 צפייה בגלריה
שני שלישים מכספי הסיוע האמריקני לעיראק מיועדים לכורדיסטן, והתוצאה היא שורת מרכזי קניות
(צילום: פרנצ'סקה בורי)
לכורדים יש רק מטרה אחת: עצמאות. הם כרתו בריתות עם כולם במטרה להשיג עצמאות, וכולם במוקדם או במאוחר בגדו בהם. אפילו הם בגדו בעצמם. השנים הראשונות של האוטונומיה, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, היו השנים של מלחמת האזרחים בין הברזאנים לטלבאנים. וכדי לאלץ את הטלבאנים להיכנע, הברזאנים לא התאפקו, וקראו לסדאם שיעזור להם.
ועד כדי כך שהם היום כרתו ברית עם טורקיה, האויבת מספר אחת, אותה טורקיה שמזה 23 שנים, מחזיקה בכלא את המנהיג הכורדי עבדאללה אוצ'לאן.
"הסיבה היא שהגיאוגרפיה, הכלכלה, הפוליטיקה, הכול נע לכיוון טורקיה", מסביר לי מוסטפה באיאר דוסקי, סוציולוג בכיר. "אין לנו אלטרנטיבה. יש לנו את עיראק קרובה, והיא תמיד סכנה. סוריה לא קיימת יותר. ואיראן ששולטת בעיראק באמצעות השיעים. ושתוקפת אותנו שוב ושוב באמצעות המיליציות השיעיות שלה". ועכשיו במיוחד, בשל העובדה כי מהסא אמיני, הצעירה שהוכתה למוות כי שיערה ביצבץ מבעד לחיג'אב והציתה את גל המחאה הענק ששוטף את איראן, הייתה כורדית. ואיראן, כך הוא מסביר לי, מאשימה אותנו שאנחנו אחראים להפגנות. לא נותר לנו אלא לפנות לטורקיה, כי אנחנו עבורם שוק מאוד חשוב. אני יודע שזה סותר לכאורה, אבל זהו המזרח התיכון. לאף אחד אין אסטרטגיה. כולם כאן מחפשים הגדרה".
גם אם טורקיה מבחינת הכורדים בעיראק הרבה יותר דינמית, וכל מוצריה והסחורות שלה נמצאים כאן בכל מדף, איראן לא נותרה מאחור בכל הנוגע להשפעה והתפקיד שהיא משחקת. כי עם הכורדים, היא חולקת את הבעלות על הנפט. הנפט נמצא ברובו באזור העיר הכורדית כירכוכ, אחד האזורים שבמחלוקת, ובעיר בצרה בדרום השיעי. אי־ אפשר שלא לשתף פעולה. בתיאוריה, גם כי הנשיא העיראקי הוא כורדי.
אבל יותר מאשר על טורקיה ואיראן, רבים מאוד כאן מסתכלים על ישראל. לא קשה להבין מה מחבר בין הכורדים לישראל. נרדפים על־ידי כולם, מאמינים אבל גם חילונים, אין להם מה להפסיד והם מוכנים לטרוף את כל הקלפים. כמו עם הסכמי אברהם. "אומרים שהם נוגעים רק לכלכלה, וזה נכון. אבל בסוף, גם האיחוד האירופי התחיל ככה, מהסכם כלכלי גדול. השלום בין צרפת לגרמניה התחיל דרך הסכם סביב המתכות והפחם", אומר לי פקיד ממשל כורדי. מותחים המון ביקורת, הוא אומר, אבל אז הוא חושב על לבנון. "תחשבי על הסכם הגז והגבול הימי עם לבנון עכשיו. חיזבאללה לא טירפד את ההסכם הזה", הוא אומר.
"כמה צביעות", הוא אומר לי. "בשם המלחמה בציונות, סדאם חוסיין הצדיק כל פשע. ומאז לא השתנה כלום. כולם מנצלים את ישראל כדי להישאר בשלטון. כולם, בסופו של דבר, הם בעלי ברית של ישראל".
"אנחנו ככורדים, אנחנו קצת כמו היהודים של ימינו", אומר לי פקיד ממשל אחר. "ברור שישראל היא מה שצריך ואפשר להתייחס אליה. מדינה שהוקמה מאפס, ועכשיו היא אחת המדינות הכי יעילות בעולם, הכי מתקדמת בעולם מבחינה טכנולוגית. הבעיה שלנו, היא שיש לנו את השאיפות, את האמביציה של ישראל, אבל את היכולות של הפלסטינים", הוא אומר.
הסוגיה הישראלית בכורדיסטן העיראקית היא מורכבת. ישראל, זה לא סוד, היא מהתומכות הגדולות, לפחות מאחורי הקלעים, בעצמאותם של הכורדים. והקשר ההיסטורי וגם הביטחוני בין הכורדים לישראל הולך אחורה שנים רבות. לדברי האיראנים ודיווחים זרים, החבל הכורדי משמש את המוסד לפעולות בתוך איראן. בשנה האחרונה האיראנים שיגרו שוב ושוב טילים על ארביל בטענה לפגיעה במתקנים של המוסד הישראלי.
ב־13 במארס האחרון פגעו טילים בבניין בארביל והשמועות דיברו על כך שמדובר במטה של המוסד. כבר שנים שהשמועה הזאת מסתובבת בדיווחים זרים. האיראנים טוענים זמן רב וגם הצהירו, תוך קבלת אחריות על הירי, כי פגעו במתקן של המוסד. כשמדברים עם הכורדים על המוסד הם עוברים נושא, אבל גם לא מכחישים. "זה כי ניהלת שיח עם הברזאנים", אומר לי רזגר עומר, פקיד בכיר מטעם האו"ם. "הטלבאנים הם דווקא יותר בעד איראן. זו לא בחירה אידיאולוגית. זו לרוב בחירה של נוחות. כלומר, זה לא שהטלבאנים והאיראנים רואים עין ובעין, אבל האינטרסים זהים. גם הברזאנים וגם הטלבאנים מכניסים המון מהרווחים שלהם דרך המכס בגבולות, מהבידוק של הייבוא והייצוא. והברזאנים שולטים בגבול עם טורקיה, בעוד שהטלבאנים שולטים בגבול עם איראן. זה הכול", הוא אומר. ולכן המפלגה שלהם, ה-KDP, תומכת כעת באיראן. "כי באיראן מחאות כאלה לא נראו מעולם והם מפחדים שזה יזלוג לכאן. הם מפחדים מהדמוקרטיה", הוא מסביר. "אין כאן שוב דבר יציב במיוחד. שום דבר לא בטוח. הברזאנים והטלבאנים מוכרים את עצמם למי שמציע להם את הסחורה הטובה ביותר. יום אחד זו יכולה להיות ישראל, יום אחר איראן. האמת שאנחנו לבדנו, בגפנו, כמו תמיד".
מאז החל גל המחאה הענק ששוטף את איראן לפני חודשיים, התרבו התקיפות של האיראנים בחבל הכורדי בעיראק. בספטמבר נהרגו 18 בני אדם במתקפת טילים נרחבת וגם השבוע ביצעו האיראנים תקיפה מסיבית ומשולבת על עמדות של מה שהיא מגדירה כ"בסיסים של האופוזיציה האיראנית בחבל הכורדי". האיראנים משוכנעים ומצהירים כי גל המחאה שמטלטל את השלטון בטהרן מנווט על־ידי גורמי אופוזיציה שרבים מהם חודרים לאיראן מכורדיסטן העיראקית, ושרבים מהמפגינים מהחבל הכורדי באיראן נמלטים לחבל הכורדי בעיראק כדי לחמוק ממעצר.
הכורדים היו עד אתמול הגיבורים שלנו. כוחות הרגלים נגד הפנאטים מדאעש. בגופם ובגבורה גדולה הם נלחמו נגד הקיצוניים מהמדינה האיסלאמית ובלמו אותם. הם היו משוכנעים שבתמורה הם יקבלו עצמאות. אבל עם אלפי המיעוטים המפוזרים במזרח התיכון, ובעולם, החשש היה מאפקט דומינו. והם נשכחו, שוב. ושוב, הופצצו על־ידי כולם.
"אבל דאעש נותרה סכנה גדולה", אומר לי לאוק קאפורי, דובר הממשל הכורדי בארביל. "אחרי החיסול של מנהיג אל־קאעידה איימן אל־זווהירי בקאבול, הבעיה עבור רבים היא אפגניסטן. אבל עבור הג'יהאדיסטים אין מקום טוב יותר מאשר שטחי ההפקר בין סוריה לעיראק. 40 אלף הילדים שחיים בעוני ובמצב איום ונורא במחנה הענק באל־חול בסוריה, הם עבור דאעש, פוטנציאל ענק לפצצות מתקתקות. משם, מאותו מחנה, הגי'האדיסטים קמים מחדש", הוא אומר. "כי יש להם את כל הסיבות והנסיבות שנתנו להם את הכוח שלהם".
ובמיוחד עכשיו, כשרוב ארגוני זכויות האדם והארגונים הלא ממשלתיים, עזבו ועברו לפעול באוקראינה.
כורדיסטן מארחת כיום כ־1.4 מיליון מפליטי המלחמה, כ־40 אחוז מכלל הפליטים מעיראק. וכ־97 אחוז מהפליטים מסוריה. על כל שני כורדים, יש כאן כיום פליט אחד.
עבור העולם, זהו הסיפור. הגי'האדיסטים, טורקיה, איראן. ארה"ב. אבל עבור הכורדים, הסיפור האמיתי הוא רחוב איסקאן. מקום המפגש של הצעירים. שם, בין כוס תה לבין קבב, לא מדברים על רפורמות, אלא על נתיבי הגירה לאירופה. "נכון, יש לנו כאן חופש דיבור. אבל אף אחד לא מקשיב לך, לא סופרים אותך בכל מקרה", אומר לי מוג'דה מחמוד מוחמד, נציג של תנועת "הדור הבא", התנועה שניסתה להתניע כאן את האביב הערבי. הוא הרגע שוחרר אחרי עוד מעצר. בגלל הפגנה נגד דחיית מועד הבחירות. אבל בלי בחירות, בלי הצבעה, איזו אופציה נשארת, אם לא ההפגנה והמחאה? ובלי מחאה, מה נותר אם לא לעזוב?
