שורדי שואה ב"בית החם" בחיפה
(צילום: ליאור אל-חי)
עשרות נזקקים, בהם לא מעט שורדי שואה, פוקדים מדי יום את "הבית החם", מרכז הסעדה בשכונת קריית שפרינצק בחיפה, שם הם זוכים לארוחה חמה ולא פחות מכך, לחברה. העיניים אינן שמחות, אך מרביתם מודים כי הם מסתפקים במועט ומודים על מה שיש.
"הבית החם" ברחוב הרב רפאל אנקווה הוקם בחסות מועדון רוטרי חיפה וההסתדרות החדשה חיפה, ומופעל על ידי צעירי אגודת חב"ד. בכניסה למקום תלוי על הקיר משמאל שלט שבו נכתב: "חלוקת ארוחות חמות לנפגעי רדיפות הנאצים התאפשרה תודות לתרומתם הנדיבה של ועידת התביעות ו-ICHEIC".
בחדר גדול מסודרים שולחנות עם מפות שעווה ושתי עמדות חלוקת מזון. נתחי בשר, אורז, תפוחי אדמה, כמה סוגי סלטים ועוד – הכול תרומת גופים פרטיים, כדי לנסות ולמנוע מאנשים שזקוקים לכך, להיות רעבים. חלק מהבאים בשערי מרכז ההסעדה מביאים עמם קופסאות פלסטיק, אותן ממלאים בעמדות החלוקה, כדי שיוכלו לקחתם הביתה.
"עברתי ילדות קשה וגם כעת לא קל, אבל אני אומר תודה על מה שיש", אמר אחד משורדי השואה לאחד המתנדבים במקום. "דואגים לנו לאוכל ואנחנו אומרים על כך תודה".
הרב יהודה גינזבורג, שליח חב"ד בחיפה ובנו של הרב דב גינזבורג שהקים את המקום ומנהל את הפעילות, סיפר כי הם עוזרים לאנשים רעבים. "המקום הזה מייצא ומשווק מנות חמות למבוגרים אבל גם ל-100 ילדים באזור מדי יום. יש כ-200 איש שבאים לאכול פה, חלקם על בסיס קבוע", הוא אמר. "יש לנו לצערי אנשים שמרותקים למיטה, אז אנחנו שולחים אליהם אוכל הביתה בסיוע מתנדבים".
גינזבורג סיפר על שורדי השואה שמגיעים אל מרכז ההסעדה. "אני גם בן ונכד לשורדי שואה. גדלתי על זה. אני יודע מה זה לא לזרוק קליפה של תפוז לפח. וכשאני רואה אנשים שלחלקם אנחנו חבים את החיים שלנו, כי עליהם הוקמה המדינה והם המורשת והמסורת שלנו, שצריכים לבוא לפה, כואב לי הלב. כל אחד מאנשי חב"ד וגם המתנדבים יודעים שאנחנו ניתן להם את הלב ולא נשאיר אותם לבד", הוא אמר.
לדברי גינזבורג, למרות הקושי, ניתן להסתכל על הנושא גם במבט חיובי. "בישראל של היום יש שורדי שואה שהם בודדים. האישה או הבעל נפטרו או שאין ילדים. המקום הזה הוא גם חברה בשבילם ולא רק אוכל", הסביר גינזבורג.
הוא הוסיף כי הוא "קורא למדינת ישראל, לעיריית חיפה, למחלקות הרווחה, להקים מרכז שיספק אוכל לאנשים רעבים. זה דבר בסיסי ונצרך, לא כל כך יקר אבל כל כך חשוב. כל התקציב השנתי שלנו הוא על בסיס תורמים פרטיים שמתנדבים ורוצים לעזור, כי המדינה לא עושה זאת".
אסיה, בת 86, עלתה לישראל ב-1990. "במלחמה הייתי ילדה קטנה", היא תיארה את מה ששמעה מבני משפחתה. "היה מאוד לא טוב במקום שבו גרתי. היו אנשים שנתנו מכות ליהודים והרגו יהודים. אבא שלי שירת בצבא ונלחם בנאצים. אנחנו היינו חמישה ילדים ונשארנו עם אמא. נאלצנו לעבור לעיר אחרת, אבל גם שם היו בנדיטים ופאשיסטים שהרביצו ליהודים. אמא סיפרה שהיה לנו קשה מאוד".
אסיה סיפרה שהיא מגיעה לבית החם, כדי לקחת אוכל. "יש פה אוכל טוב. הם דואגים לנו", היא אמרה בעברית רצוצה. "אנחנו לא מבקשים יותר מדי. אני לא יודעת מי תורם לנו אוכל, אבל אמרו לי שאלה אנשים פרטיים ולא המדינה. אני חושבת שהמדינה היא זו שצריכה לדאוג לאנשים המבוגרים ולשורדי השואה".
תמרה ולדימירוב, בת 86, הייתה בת ארבע כשאביה ששירת בצבא נהרג, כמו שבעה מאחיו ובני משפחתו. "הצלחנו לברוח מאוקראינה לאוזבקיסטן", אמרה ולדי מירוב, שמגיעה אל הבית החם לאכול אבל גם להתנדב ולסייע בחלוקת האוכל לסועדים האחרים. "כשבאתי לארץ היה גרוע, אבל עכשיו קצת יותר טוב. אני מקבלת גמלה של 6,000 שקלים אבל פעם בשנה. למרות זאת, המצב הכלכלי שלי לא טוב. יש לי מינוס בבנק של 3,000 שקלים".
לריסה לוין, בת 86, נולדה בלנינגרד ואביה היה טייס בצבא. "אמא סיפרה לנו שב-1942, כשהייתי בת שנתיים-שלוש, ברחנו למקום אחר כי היו הפצצות. גם במקום החדש הפציצו אותנו. אמא שלי נפצעה ולא תפקדה יותר. אבא היה בצבא, אז לקחו אותי ואת אחי לפנימייה כל המלחמה", היא סיפרה.
"אני מגיעה לאכול פה כל יום", הוסיפה לוין. "אני לא מסוגלת לבשל לבד. נתנו לי עזרה מביטוח לאומי לכמה שעות אבל זה לא כולל בישול. המצב הכלכלי שלי לא טוב, אבל אני מסתפקת במועט ולא מחפשת לקחת לעצמי יותר מדי. כאן דואגים לי לאוכל".
