ביום שישי שעבר, אחרי שהקבינט אישר עקרונית לצוות המשא ומתן לצאת לדוחא, הסתיים הדיון לפני שכל השרים קיבלו זמן להתבטא, בגלל כניסת השבת. חשוב מזה - הקבינט לא קבע את היקף ועומק המנדט של צוות המשא ומתן או, במילים אחרות, על מה מותר להם לחברי הצוות לוותר, ועל מה הם חייבים להמשיך להתעקש. במצב הזה לא היה לצוות שום טעם לצאת בכלל לקטאר.
עצם העובדה שהייתה בכלל כוונה לאפשר לצוות המשא ומתן לשרת את מטרותיו, כאמור בשמו, כלומר לנהל משא ומתן, הייתה חידוש. במהלך יותר מהחודש שקדם לישיבה הזו הורשו חברי הצוות רק לשבת ולהקשיב לנציגי המדינות המתווכות, בלי להביע עמדה או להציע מתווה משלהם. בחדרי חדרים בערוצים מקבילים כן נוהל סוג של דיאלוג, אבל טיבעו של כזה, שהוא נתון למחלוקת ולפרשנות והשאיר לחמאס מרחב תמרון והכחשה. ראש הממשלה בנימין נתניהו התעקש על שורת דרישות מקדמיות מהחמאס ולא נענה להצעות חלק מחברי הצוות לזוז כבר.
(צילום: ירון ברנר)
חודש חלף והקבינט התכנס והחליט לשאת ולתת. על מה ואיך? "זה לא היה ממש דחוף, בטח לא יותר דחוף מאשר להגיע הביתה לשבת", אומר אדם הבקיא במה שהתרחש באותו דיון. "אף אחד לא הזכיר שפיקוח נפש דוחה שבת, כי מה דחוף? בנושא הזה, בממשלה הזו, אין שום פיקוח שעניין החטופים יהיה כל הזמן בראש סדר העדיפויות. על הנפש ועל ההומניות ויתרנו מזמן".
אז קבעו דיון נוסף לשבת בערב כדי להחליט על קווי המשא ומתן. כשהדיון הזה נדחה לראשון אמר אותו גורם בכיר המעורב בנושא, "אין בעיה לדחות. שום דבר דחוף".
הוא כמובן דיבר בציניות על שני המקרים. שורת גורמים בכירים, גם ממשלתיים וגם ביטחוניים, מותחים ביקורת חריפה ביותר על תהליך קבלת ההחלטות בשני הקבינטים ובסביבת ראש הממשלה בנושא המשא ומתן להשבת החטופים. התוכן שלו, העדיפות שהוא מקבל בסדר הקדימויות של הממשלה, הקבינט ושאר הגורמים, ובעיקר - האיטיות המכבידה שלו, שיש שרואים אותה מכוונת מכיוון לשכת ראש הממשלה כדי לסרבל את ההליך.
צריך להבין, המשא ומתן הפעם אינו דומה לזה שהוביל לעסקת שליט. בזמנו נציגי ישראל ישבו בקהיר, ובחדרים סמוכים, לפעמים ממש מעבר לקיר, היו נציגי החמאס. וכל הצעה וכל קושיה וכל הצעה נגדית, במסגרת "שיחות הקירבה" כפי שקראו להן (מכבסת מילים שלא יגידו שישראל מנהלת משא ומתן ישיר עם החמאס), הועברו מצד לצד תוך דקות, לפעמים שניות, ואפשר היה לסגור עניינים במהרה. ואז ב-2011 דובר היה על חייל חטוף אחד, בתנאים טובים, שלא נשקפת סכנה מיידית לחייו.
במשא ומתן הנוכחי מדובר על חטופים רבים, שכל העת נשקפת סכנה לחייהם, מכמה גורמים וסיבות. ואל מול לחץ הזמן העצום, שכל יום שעובר גם על החטופים - גם אם לא נרצחו בידי חמאס או נהרגו בפצצת צה"ל - הוא ייסורי שאול, כוויות עמוקות בבשרם ונשמתם, פועל תהליך המשא ומתן בדיוק הפוך משהתרחש בקהיר.
ההחלטות בחמאס מתקבלות פה אחד, הפה של איש אחד, הוא ורק הוא, הבל פיו בלבד. הוא, ולא מלאך חבלה או שרף חמאס פוליטי. רק סינוואר. אבל סינוואר מסתתר מישראל, ונמצא במציאות שבה חלק מערוצי התקשורת שלו נותקו בשל המלחמה ואחרי שחלק גדול מהסגל הבכיר שלו חוסל הוא עוד יותר פרנואידי באשר לאיך יקבל ויעביר את המסרים. כל סיבוב כדי להעביר אליו מידע ולקבל ממנו החלטה, אחרי שהמתווכים העבירו את העמדות החדשות ככל שיש כאלה לנציגי חמאס בדוחא, לוקח לפחות 24 שעות, ולפעמים 48 שעות.
את הזמן שחולף משלמים החטופים בחייהם וייסוריהם.
הנושא הכבד: החזרה לצפון הרצועה
בישיבות הקבינט לפני שיצאו לדרך ביקשו חברי צוות המשא ומתן מנדט גדול יותר בעניין המרכזי שידעו כי הוא מפריד בין עסקה ללא עסקה. נתניהו נתן מנדט מצומצם. אמר נראה מה יגיד החמאס ואז נחשוב על לתת יותר חבל. הלך צוות המשא ומתן, והחמאס, כצפוי, סירב. ובשעת לילה מאוחרת טס צוות המשא ומתן חזרה לישראל, כדי לקבל עוד מנדט, ואז ישוב לדוחא, שם נשאר צוות בדרג נמוך יותר של המוסד, ואז יגידו, יחכו שוב 48 שעות, ואז חוזר חלילה.
בישראל אמרו כי הכול תלוי בחמאס, שישראל קיבלה את המתווה האמריקני וכי היא ממתינה לתשובת החמאס ואין טעם לחכות בדוחא. ההצעה האמריקנית נוגעת למפתחות מעודכנים - כמה אסירים תמורת כמה חטופים ומתוכם כמה המוגדרים כבדים, כלומר שנשלחו לפחות למאסר עולם אחד בגין רצח יהודים וישראלים. אם החמאס יענה באופן חיובי, אפשר יהיה לעבור לנושא הכבד יותר - החזרת הפליטים. ישראל הודיעה כי היא מקבלת את הצעת המפתחות אבל, כאמור, את המתווה בנוגע להחזרת הפליטים לא הייתה סמכות לקבל. צריך לחזור לקבינט.
הדברים השתקפו בדיווח של צוות המשא ומתן לראש הממשלה ושאר בכירי מערכת הביטחון בשבת. התחושה היא שאת עניין המפתחות יהיה אפשר לסכם אבל שהחזרה לצפון עזה נותרה הסוגיה המרכזית. כעת, כאמור, שב הצוות לישראל, להצטייד במנדט רחב יותר.
ואת הזמן שחולף משלמים החטופים בחייהם.
מו"מ קשוח או הטעיית הציבור הישראלי?
באל-ג'זירה דווח מפי מקורות כי ישראל דחתה את דרישת חמאס להפסקת המלחמה, נסיגת כוחות צה"ל מהרצועה וחזרת העקורים העזתים לבתיהם. לפי הדיווח, במסגרת עסקה בת שלושה שלבים שמציעה ישראל - שבה ישוחררו בשלב הראשון 40 חטופים ישראלים - כ-2,000 עקורים עזתים יחזרו מדי יום לצפון הרצועה, כשבועיים לאחר תחילת הביצוע.
יש מהבקיאים בנבכי המשא ומתן, מבול של פרטי מידע שאמור להביא בסופו של דבר לשחרור החטופים מ"מבול אל אקצא", שאופטימיים יותר ובעלי גישה סלחנית יותר כלפי נתניהו. בכירים אחרים סבורים כי ראש הממשלה מנסה לשבש בכוונה את העסקה. הסלחנים יותר מאמינים לנתניהו כשזה אומר שמדובר על טקטיקה שלו להציג חזות קשוחה, כדי להביא את החמאס לוויתורים במשא ומתן.
אלו רואים התקדמות ולא חושבים שנתניהו משבש. אחרים רואים קיפאון וחושבים שכל הדיבורים על התקדמות הם הטעיית הציבור. "כצפוי החמאס מתנגד למה שהצענו", אומר בכיר.
"מדובר על הסחת דעת והטעיה של התקשורת הישראלית והציבור הישראלי מצד ממשלת ישראל", אומר אחד הגורמים הבכירים הבקיא במשא ומתן, "כאילו היא עושה הכל כדי לסגור את עניין עסקת החטופים כמה שיותר מהר, וכאילו זה הכל תמיד בצד של חמאס - הוא מסרב, הוא משהה, הוא מטעה. ברצותו - יש עסקה וברצותו - אין עסקה. וכאילו זה משחק של צד אחד בלבד ולעמדותיה ולנכונות שלה להתגמש, שלא לדבר על הזמן שלוקח לה לעשות זאת, של הממשלה. כאילו שלממשלת ישראל אין שום חלק פה".
2 צפייה בגלריה
עזתים מתנפלים על משאיות הסיוע בצפון הרצועה. נקודת המחלוקת העיקרית
(צילום: REUTERS/Kosay Al Nemer)
אחד הגורמים שמצוטט כאן מחדד את המצב והתהיות בשלוש נקודות. "אחת - כשרוצים שמשא ומתן יצליח, בכל נושא, שולחים אנשים עם מרחב תמרון ברור ואומרים להם - תחזרו עם עסקה. פה כל פעם אומרים 'תלכו, תציעו, נחכה, תחזרו'. מה זה אם לא מריחה. זה מספיק כדי שיראו שיש התקדמות, אבל לא מספיק כדי לייצר אותה.
"שתיים - בעסקה הקודמת חמאס היה ברור במה שהוא רוצה. מרחנו זמן ובסוף עשינו מה שהוא רצה. איפה הפקת הלקחים?
"ושלוש - בשונה מהפעם הקודמת, אנחנו בסיטואציה שבה את הקלפים אנחנו מאבדים כל הזמן. אז זה היה דלק וסיוע הומניטרי שגרמו לחמאס להסכים, פה זה בדיוק הפוך. חמאס רואה מה קורה ורואה שאין מה למהר כי הקלפים שלנו נעלמים".
אז מה הסיכוי לעסקה?
ומה באשר לשאלה הכי חשובה - מה הסיכויים לעסקה קרובה? הגורמים הבקיאים רואים בשני מקבלי ההחלטות שיחרצו את גורל העסקה - סינוואר, ולהבדיל, נתניהו - כמי שמונעים משיקולים שונים, לא תמיד ברורים ושקופים לכולם, מה גם שלצוות הישראלי אסור להביא במסגרת ההערכות שלו את "הצד הכחול", כלומר מקבלי ההחלטות בישראל. אנשי צוות המשא ומתן נשבעים כי אם יביאו עסקה סבירה ונתניהו יפוצץ אותה, הם לא ימשיכו בתפקידם. אבל, אומרים המקטרגים, איך אפשר להביא עסקה סבירה אם אי-אפשר ללכת באופן מסודר וחופשי בדרך אליה - בנתיב המשא ומתן המפרך?
התקווה של אלו השואפים לעסקה היא, כרגיל, ארצות הברית, שתדע להפעיל על קטאר את הלחצים כדי שזו תלחץ על החמאס לוותר, וגם, כך לפי חלק מהגורמים, לא פחות חשוב - על נתניהו, כדי שגם הוא יתעלה מעל שיקולי קואליציה ושרידות פוליטית וייענה לוויתורים הנוראיים שישראל תצטרך לעשות עבור העסקה הנוכחית, ועוד הרבה-הרבה יותר - עבור העסקה הבאה: שחרור החיילים.
