"היית הכי שמח ואופטימי"
סמ"ר גילעד רוזנבליט ז"ל
סמ"ר גילעד רוזנבליט, חובש קרבי בחטיבת השריון 401, עוד הספיק במהלך המלחמה לבקר את אחיו, שמשרת ביחידה אחרת. היום ליוו אותו מאות בני משפחה וחברים בדרכו אחרונה, אחרי שנפל בקרבות בצפון רצועת עזה.
הלווייתו של גילעד רוזנבליט ז"ל
"גיגוש, היית הכי שמח ואופטימי", ספדה לו אחותו. "אני מודה לך על כל כך הרבה דברים, אני לא מצליחה להאמין שאלוהים לקח מלאך טוב כמוך. איך מתחילים לדבר עליך בלשון עבר?". הוריו, תומר ואדווה, הוסיפו: "ילד שלנו, מיוחד בדרכו. מלא בהומור, מלא ברצינות, ואנחנו בוכים ובוכים ובוכים. לא מאמינים שלא נראה את הניצוץ בעיניים. החיוך האינסופי שלך ילווה אותנו לכל מקום".
חמוטל רז, המחנכת של גילעד, ספדה גם היא: "היית סקרן ודעתן. היית מאוד ישר, תמיד רצית לעזור. הצלחת בגדול במבחני הבגרות. יצאת לקורס חובשים והפכת לחובש קרבי. עליך נאמר שאין דבר העומד בפני הרצון".
בין מאות המשתתפים בלטו נציגי הפועל חיפה והאוהדים, הקבוצה שגילעד העריץ ואהד.
"סמל ודמות מהו אדם"
רס"ן במיל' משה לייטר ז"ל
כשפרצה המלחמה בדרום, רס"ן (מיל') משה ידידה לייטר, זינק מביתו והצטרף לכוחות הלוחמים בעוטף. בסוף השבוע נפל לייטר, בן 39 מעין צורים, בקרב בצפון רצועת עזה. "משה, פקוד, חבר, אח. המכה הזאת היא אחת יותר מדי, איך בכלל אפשר להכיל את הכאב הזה?", ספד לו אל"מ ט', מפקד כנף 7 – של הכוחות המיוחדים בחיל האוויר.
הלוויתו של משה לייטר ז"ל
"אתה היית היהלום שבכתר, הקרנת אומץ ואמונה, לימדת אותנו מהם ערכים ואיך מתמודדים להשיג אותם בחוכמת חיים מחבקת", הוסיף אל"מ ט'. "הייתי מפקד שלך בכמה תפקידים, אבל האמת היא שאני למדתי ממך – דבקות במשימה, ובכלל, והכי חשוב, איך להיות אדם. יכולת לחבר קוטב אחד למשנהו באופן שלא נראה אפשרי רק מעצם היותך שם. היית סמל ודמות מהו אדם וכיצד הוא צריך להיות – עשוי מאותו חומר מיוחד וסודי שעושה הכל אחרת".
רס״ן (מיל׳) משה ידידיה לייטר ז"לצילום: דובר צה"לאלמנתו ציפי ספדה לו בהלוויה בהר הרצל. "על אהבתנו הרבה לא אדבר מפני שהיא תישאר שלנו, סודית וגלויה, עוצמתית ושקטה. על גבורתך לא אדבר – מה לי ולגבורות? כל חיי ביקשתי שקט. כל כולך היית אור אחד גדול – עכשיו האור התפזר לעולם לאלפי רסיסים קטנים. אני נשבעת לכם ילדיי שאתם תחיו חיים טובים ושמחים, אני נשבעת שנמשיך להיות מה שהיינו. יכאב לנו מאוד, אבל אנחנו נדביק את השברים בסבלנות".
בתו כרמי סיפרה על התמיכה שקיבלה באופן קבוע מאביה. "כשהייתי לפני תחרות שאני צריכה שתאמין בי, תמיד היית במקום וגרמת לי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. כשאמרנו לי שיש לך אבא מקסים, והמשפט הזה חזר על עצמו הרבה, אמרתי שאני יודעת. למדתי ממך לא להתייאש, תמיד הרגשתי מוגנת לידך, הרגשתי שאתה משדר משהו מיוחד ושונה, בעיקר רוגע ושליטה על העניינים".
בר חלם על קריירה צבאית
סמל בר יענקלוב ז"ל
עוד מגיל צעיר סמ"ר בר יענקלוב היה מורעל על הצבא, ובמשפחתו סיפרו שבכל פורים הוא התחפש לחייל. את בת זוגו בארבע השנים האחרונות, אליה, הוא הכיר בפנימייה הצבאית בעכו. "לקראת הגיוס בר התחיל להתאמן במרץ כדי להגיע ליחידות מיוחדות. רצה להיות בשייטת, אבל לא עבר את הגיבוש. הוא התגייס לגדוד 101 של הצנחנים ואמר שמצא את המקום שלו", סיפרה אליה.
בר חלם על קריירה צבאית או בימ"מ. "אני מאוד פחדתי, זאת הייתה החרדה שלי, ולא כל כך תמכתי בו, כי אני שומעת הרבה סיפורים", אמרה אליה. "אבל בסוף הבנתי שזה החלום שלו, ומי אני שאעמוד לו בדרך?". בחודשים האחרונים בר היה בקורס מ"כים בבית הספר למקצועות החי"ר, וכבר היה לקראת סיום הקורס כשפרצה המלחמה.
בבוקר שבו פרצה המלחמה הוא עדכן את המשפחה ובת הזוג שחצי מהגדוד יוצא לעוטף עזה והחצי השני נשאר לאבטח את הבסיס. החברים סיפרו שהוא לא הסכים להישאר בבסיס. לדבריהם, "הוא רק חיכה לצאת ולהילחם. היה לו אש בעיניים".
"הם לא ידעו לקראת מה הם באים, לא חשבו שזה סדר הגודל", סיפרה החברה אליה. "הם עלו על האוטובוס ובדרך סיפרו שהוא היה כל כך להוט ושמח, ורק רצה כבר להציל ולהגן".
בר וחבריו לקורס עברו בין היישובים ולקראת השעה 13:00 הגיעו לכיסופים, שם נלחמו במחבלים וסייעו בחילוץ תושבי הקיבוץ. "בר מילא שלושה אוטובוסים מלאים באזרחים ואז התחילו לירות עליהם. סיפרו שהיה אש תופת, מאות מחבלים, ירי מ-180 מעלות. בר ועוד שלושה לוחמים נהרגו. הוא לא סבל, נהרג במקום. חבר שמר עליו שש שעות כדי שלא יחטפו אותו", הוסיפה אליה.
"ביישן, עדין ויודע תמיד איך לשמח"
סמ"ר יהונתן יצחק סמו ז"ל
במשך מספר ימים סמ"ר יהונתן יצחק סמו נלחם על חייו בבית החולים, לאחר שנפצע בקרבות במרכז רצועת עזה. "הוא היה בחור ממש מיוחד. גם ביישן, עדין וצנוע, ובתוך כל זה הוא גם היה מאוד שמח ויודע תמיד איך לשמח, איך לגעת בנקודה שצריך. תמיד חיפש לעזור, איך להתנדב. עשה המון פרויקטים, ואף פעם לא התלונן, גם אם זה היה בחופש", סיפר חברו אלירן קרנדיאן.
חברו של סמ"ר יהונתן יצחק סמו ז"ל בריאיון ל-ynet Live
(צילום: ירון ברנר)
קצת לפני החגים אלירן ויהונתן נפגשו. "דיברנו על הצבא, הוא עבר תקופה מורכבת ולא ראו עליו כלום. יהונתן ידע להתמודד עם הדברים בעצמו. לאחרונה הוא ליווה פה ביישוב חבר'ה שהיה להם יותר קשה. ממש לפני שנפרדנו הוא אמר לי 'אני מאוד אוהב אותך, מאוד מעריך אותך. תשמור על עצמך ותודה רבה שאתה שומר עלינו'. וככה התחבקנו ונפרדנו, ולא חשבתי שזה יהיה החיבוק האחרון".
"פעם דיברנו על תרומת כליה, והוא אמר לי 'כן, ברור לי שגם אני אעשה את זה כשאהיה גדול'. הוא תמיד חשב איך לעזור", הוסיף אלירן. "הנתינה שלו והאהבה שלו כלפי ארץ ישראל, כלפי כולם, זה לא ברור מאליו".
"פתאום עכשיו חסר לנו הכל"
רס"ל במיל' שלו ציון שרעבי ז"ל
רס"ל במיל' שלו ציון שרעבי הוקפץ יחד עם אחיו גיל לשירות המילואים. שניהם חובשים קרביים, ולכן כל אחד שובץ בפלוגה אחרת. "כשהקפיצו אותי למילואים הוא עשה את שביל ישראל. הוא היה יחסית בלי טלפון, באמצע הטיולים וזה תפס אותו שם. אני כבר הכנתי תיק ואמרתי לו שייקח עוד יום בבית ויצטרף אלינו, בלי לחץ. לא הייתה בכלל שאלה אם לבוא או לא, היה ברור שמצטרפים", סיפר גיל.
שני האחים הספיקו להתאמן יחד, עד שהוקפצו עם הפלוגות להגן על גדר המערכת, במרחק של קילומטר אחת מהשנייה. "רגע לפני שנפרדנו הגעתי אליו, התחבקנו ואיחלנו אחד לשני בהצלחה. זאת הייתה אמירה לשם האמירה, כמו שאמרתי לכל החברים. כי מי בכלל דמיין שהוא לא יחזור?".
"באותו יום הבוקר היה די רגוע, אפילו הצלחנו לעשות אימונים, ואז שמענו בקשר התרעה על פצמ"רים. הסמ"פ אמר שיש פצועים בפלוגה ב', הפלוגה של שלו. הגענו לשם, אני יורד ראשון ורץ לחפש פצועים, צעקתי 'איפה הפצועים?', ואני שומע אנשים צועקים 'בוא, בוא'. רצתי אליהם, ואז המ"פ, שהכיר אותי, תפס אותי ואמר שלא צריכים אותנו שם כי יש צוות מטפל ופינוי".
"בדרך חזרה אחד מאנשי הצוות אמר שיש הרוג, ואז נזכרתי שלא ראיתי את שלו בעיניים, לא עלה בדעתי שהוא ייפצע או ייהרג. ואז שמעתי את ראשי התיבות ש"ש – שלו שרעבי. זה תפס אותי וקיבלתי זעזוע", סיפר האח. "אני יודע ששלו לא סבל, זה היה מאוד מהיר ולא צפוי. פשוט חוסר מזל משווע. באמת שלא היה חסר לנו כלום, ופתאום עכשיו חסר לנו הכל".
"איזו מתנה, איזו נעימות"
נתנאל הרוש ז"ל
רס"ר נתנאל הרוש, לוחם ביחידת הסיוע המנהלתי של חטיבת גבעתי, נפל בסוף השבוע בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה. "אני זוכר שהייתי נער ואמא הייתה אחרי עשר לידות. הרופא אמר לה שאי-אפשר להביא יותר ילדים. אז באופן לא טבעי הגיעו לנו תאומים למשפחה. אמא החליטה לקרוא את השמות על שם דניאל ונתנאל", ספד לו אחיו אבי.
"איזו מתנה, איזו נעימות, עדינות, אכפתיות, מסירות, איזה כישרון. אמא שקוברת בן זה לא חיים, אח גדול שאומר קדיש על הקטן שבחבורה זה לא חיים. נתי מלמד אותנו מפגש נוסף עם החיים, רובד נוסף בתודעת חיים. נתי מלמד אותנו מהם חיים של אומה שחפצה בחיים, שלא יכולה לאפשר לאנשים אכזריים ורעים לעמוד על גבולנו".
