זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. תשעה ימים לתוך מלחמת יום הכיפורים התבקשה הפלוגה של סא"ל במיל' משה לוי לחלץ שיירת אספקה שנקלעה למארב מצרי. עם יד שנקטעה בקרב, שני רימונים בכיסו והרבה תעצומות נפש, הציל לוי כמה מחבריו, באחד הקרבות הקשים במלחמה. זה סיפור הגבורה שלו.
עוד בסדרת גיבורים:
משה לוי עלה עם משפחתו לישראל מתוניסיה ב-1947, כשהיה בן שנה וחצי בלבד. "עליתי עם אבא ואמא. אחי ואחותי נהרגו במלחמת העולם השנייה בהפצצה הגרמנית על תוניסיה. אבי היה איש לגיון הזרים הצרפתי ועלה לארץ כדי לעזור במלחמת העצמאות. הוא נפטר ב-1956 בעקבות פציעה".
מורשת האב הלוחם, יחד עם קשיי החיים של ילד יתום בתקופת הצנע של שנות החמישים, חישלו את אופיו של לוי, מה שעזר לו לא מעט בשירות הצבאי בחיל הרגלים המשוריין. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו כשהיה נשוי, אב לשניים, וחודשיים אחרי שנפצע בתאונת דרכים.
"שברתי את הפיקה בברך והייתי בגבס", סיפר. "בגלל אותה פציעה לא קיבלתי צו 8, אבל זה תירוץ לא לבוא למילואים?". הוא לקח את הרכב, עזב את בית הכנסת ונסע. כשהגיע לבסיס ראה אותו מפקד הגדוד ואמר לו שלא יוכל לרדת עם החברים לשדה הקרב, והורה לו להישאר ולארגן את הלוחמים. לוי לא הסכים ודרש להצטרף לחבריו מהפלוגה בלחימה העיקשת מול הצבא המצרי, וכך קרה.
"אם לא אצליח תגנו על עצמכם – כי אין מי שיעשה את זה"
ב-15 באוקטובר 1973, תשעה ימים מפרוץ המלחמה, הפלוגה של לוי קיבלה משימה חדשה וגורלית – לחלץ שיירת אספקה שנקלעה למארב של הקומנדו המצרי בדרך למעוז בודפשט הנצור. "עלינו על הכלים והתחלנו לנוע לכיוון התעלה. הקומנדו המצרי ביצע אז מארבים עם טילי סאגר (טיל נ"ט סובייטי – א"ק) ו'דופק' את הטנקים והזחל"מים שלנו".
אמרו לנו – לכו תטאטאו אותם ותתחברו למוצב. כשהגענו לשיירה ראיתי גופות של חיילי צה"ל על הזחל"מים והטנקים", שחזר לוי. יחד עם הגופות המתינו להם שלושים אנשי קומנדו מצרים. הכוח שחיסל את שיירת האספקה הישראלית חיכה בסבלנות לכוח החילוץ במארב נ"ט קטלני במיוחד. "המצרים הורידו ראשים ונתנו לנו לנסוע. כשהיינו מולם הם ירו בכל הכלים במכה אחת ומטווח מאוד קרוב".
באותו הרגע הנהג של הכוח הפסיק לנסוע, ולוי דרש מהמקלען להתחיל לירות. המקלען השיב לו: "מוישה, אני לא פותח באש. תשמע את הירי על הדופן – אם אני קם אני מת. יש לי שני ילדים". גם במבט לאחור, לוי לא חושב שחבריו לכוח היו פחדנים. "אין גיבור ואין פחדן, יש אינסטינקט. אותו מקלען שלא קם וירה פחד, אבל הוא שרד. ארבעה לוחמים נוספים שהיו איתי לא שרדו".
בינתיים בשטח מתחוללת לחימה של ממש, אחד הקרבות הקשים של המלחמה. "אני מגיע למקלע, שומע את הירי של המצרים ואומר 'אם אני אקח את המקלע ואתחיל לירות בעננים, אולי המצרים יורידו את הראשים'", סיפר לוי. "כשהרמתי את היד עבר טיל סאגר, קטע לי אותה עם אחת הכנפיים והיא נפלה. הטיל המשיך והתפוצץ בים. ראיתי שאין לי יד, לקחתי את העוזי וקראתי 'לקפוץ כולם אחריי לכיוון הים'".
זמן קצר לאחר מכן, כשרק ארבעה לוחמים נשארו בזחל"ם, פגע טיל במרכז הרכב המשוריין והשמיד אותו. "ראיתי את החבר'ה פצועים, דם זורם, ונאלצתי לעשות חשבון פשוט. אני לא אצליח להישאר בחיים. אז אמרתי לחברים 'אני הולך לחסל את העמדה המצרית. לא יודע אם אצליח, אבל אם לא – תגנו על עצמכם, כי אין מי שיעשה את זה".
"כשאתה מגיע לקרב אתה מפסיק לחשוב"
עם פציעה קשה וללא יד, תוך שהוא סובל מאיבוד דם חמור, הסתער לוי באופן עצמאי על האויב. "לקחתי את העוזי, ניסיתי לדרוך אותו, לא הצלחתי וזרקתי אותו. היו לי שני רימוני רסס. פתחתי אחד עם השן ותפסתי את המנוף. הקומנדו המצרי היה מחופר במרחק של 30 מטרים, אז פשוט באתי ונעמדתי מול המצרים, חשוף לגמרי, והתחלתי ללכת לכיוונם".
בזמן שלוי התקרב צולע לעבר המצרים, הם הפסיקו פתאום לירות. "הצלחתי ללכת 20 מטרים כשאני מסתכל עליהם ורואה 'כוכבים', כמו לפני עילפון. זרקתי את הרימון, העפתי את המנוף וגלגלתי אותו לעברם. הוא התפוצץ מעליהם, פגע בהם – אבל חלקים ממנו חזרו אליי. נפגעתי בפנים, ביד, בחזה, ברגל – ונפלתי".
"נגעתי בפנים והן היו רטובות מדם. זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי 'זהו, תמות בשקט'. אחר כך אמרתי 'רגע, יש לי שני ילדים. אם אקום ואצליח לחזור לחבר'ה יכול להיות שיבואו לחלץ אותנו'". לוי קם ומיד נורה בגבו. "ראיתי שאני בכל זאת מזיז את הרגליים והלכתי לקרוא לעזרה".
כשהגיע רכב הפינוי לוי סירב לעלות עד שאחרון החיילים שלו יצא מאזור הלחימה. "כשהגענו לתאג"ד שאלתי רופא, בפעם הראשונה, אם אחיה. הוא לא ענה לי". ברבות הימים פגש לוי את אותו הרופא. "שאלתי אותו 'למה לא ענית לי?'. הוא השיב 'אם הייתי עונה לך, הייתי אומר שלא'".
אז מה גורם לאדם לסכן את חייו, לקום, להסתער ולבצע מעשה גבורה? לוי מכיר היטב את השאלה, ויש לו תשובה מוכנה. "הייתי המפקד, הייתי אחראי עליהם, הייתי חייב לקום. בדרך לקרב אתה חושב מה יקרה אם תמות, מי יגדל את ילדיך? מה יהיה עם אשתך? כשאתה מגיע אתה מסיים לחשוב. יש אויב ואתה יודע דבר אחד – אתה מוכרח לחסל אותו".
את ההודעה על הענקת עיטור הגבורה קיבל לוי כשנתיים לאחר המלחמה. "הוזמנתי למשרד האלוף יחד עם שאר הקצינים, והאלוף מוסה פלד אמר לי 'משה לוי, אני מצדיע לך, גיבור'. במעמד הזה הגיע גם רפול (שהיה אז מפקד פיקוד הצפון – א"ק), ואמר לי שגם הוא מצדיע לי. השבתי לו 'המפקד, אתה היית דמות לחיקוי עבורי'".
"אי אפשר לוותר על המדינה"
כמעט חמישים שנה לאחר אותו קרב עקוב מדם, אנחנו יושבים ביאכטה היוקרתית של לוי בהרצליה, עדות מינימליסטית להצלחה שלו במישור העסקי, ובתהליך השיקום המטלטל שלאחר הפציעה. הוא עם תואר שני במנהל עסקים ותוכנית AMP בהרווארד, ולאחרונה מונה ליו"ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה.
המציאות הנוכחית במדינה מחזירה את לוי מיד לתחושת לחימה, ואולי גם קצת ייאוש מהמצב. "נהיה בלתי נסבל. אני לא סומך על ראש הממשלה שכבר לא מתפקד. בית המשפט 'ניהל' אותנו 75 שנה בצורה פחות או יותר טובה, אבל הייתה דמוקרטיה, וכך צריך שתישאר".
למרות שהוא פעיל במחאה נגד המהפכה המשפטית, לוי מתבטא באופן נחרץ נגד הטייסים ואנשי המילואים שהפסיקו את התנדבותם ושירותם. "אנשים שהולכים לצבא צריכים להבין שהמטרה היא לא למות בעד ארצנו, אלא להרוג את האויב בעד ארצנו. אני מחליף את מה שטרומפלדור אמר. יש הרבה אנשים שמחכים בפינה, ש'אוהבים' אותנו מאוד, כמו עורבים שמחכים לטרף, אי אפשר לוותר על המדינה. ממשלה באה, ממשלה הולכת, אך ארצנו לעולם נשארת".