חוף אכזיב, ים כחול, אוהלי גלמפינג ממוזגים, סדנאות יוגה, די ג'יי לתוך הלילה וארוחות שף - כל אלה יהוו תפאורה מושלמת ל"זום אין", המיזם המהפכני של סופי בן דור (62) מהרצליה, פסיכולוגית קלינית שבשלושת העשורים האחרונים צברה ניסיון רב בטיפול באנשים שמחפשים את אהבת חייהם. כמאה פנויות ופנויים בגילי 30 עד 50, שייבחרו בפינצטה על פי מידת הנכונות שלהם לעבור תהליך של התפתחות אישית, יבלו סופשבוע ארוך בהרצאות ובהתנסויות מעשיות, ויקבלו משוב מועיל מחברי הקבוצה.
זה חתונמי ללא מצלמה?
"לא", היא מתחלחלת. "חתונמי זה סוג של אונס. המומחים בוחרים עבורך את מי שלדעתם מתאים לך ובעת הצורך אף מפעילים מניפולציות שיגרמו לך להמשיך את הקשר לטובת הרייטינג. ברוב המקרים זה ייכשל. אני וצוות הקואצ'רים שיגיע איתי למתחם לא נבחר ולא נפעיל שום לחץ. אנחנו מציעים תהליך שבו תלמדי על עצמך ועל הציפיות שלך ממערכת יחסים. פידבק קבוצתי תמיד יהיה יותר חזק ומהימן מזה של מטפל בודד".
הסבתות שלנו טעו כשאמרו שלכל סיר יש מכסה?
"הן לא טעו, אבל המציאות השתנתה. הדור של היום אגוצנטרי מתמיד ופוחד להיכנס לזוגיות כי היא מצטיירת בעיניו כמו שיעבוד, והשפע שמציעים האינטרנט והאפליקציות מקשה מאוד לבחור ולהתחייב. בכלל, ההתאהבות היא אובר-רייטד. כולנו מחפשים ללא הפסקה את הריגוש הבא, אבל קשר בריא זה משהו הרבה יותר עמוק ופחות מסעיר. מערכת יחסים נבנית על אמון וביטחון שדורשים קשב ולמידה. הרי בסופו של דבר אנחנו לא מחפשים התאהבות של פרפרים, אלא אהבה".
בעידן שלנו אנשים נורמליים לא יכולים למצוא אהבה בלי סדנה?
"מה זה נורמליים? כולנו דפוקים. אי אפשר לעבור את מעגל החיים בלי להישרט. מי שלא דפוק הוא סתם משעמם".
בן דור, אלמנה ואם לשירה (31), רופאה בהתמחות, היא בתו הבכורה של אלי כהן, מגדולי המרגלים של ישראל, שפעל בסוריה וכונה "האיש שלנו בדמשק". היא הייתה בת ארבע וחצי כשאביה נתפס, נחקר בעינויים ונתלה בכיכר העיר. אמה, נדיה (87) שלא נישאה בשנית, הקדישה את חייה להנצחתו, ובקרוב סוף-סוף תזכה לראות את מוזיאון אלי כהן. המוזיאון, שייפתח בהרצליה בנובמבר, הוא פרי מאמציהם של נפתלי בנט, שבמהלך כהונתו כראש הממשלה קידם את הנושא יחד עם דוד ברנע, ראש המוסד ומשה פדלון, ראש העיר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני מקווה שהצעד הזה לא יעורר כעס בקרב אלמנות ויתומים אחרים, שתמיד ראו בנו פריווילגים", אומרת בן דור. "אפשר להבין את זה. מה ההבדל בין אבא שלי לבין מישהו אחר שנפל בקרב? אבל אני רואה את ההבדל. אבא שלי פעל בדמשק בבדידות מזהרת, הוא הסתכן ברמות שאף חייל ישראלי לא נדרש להן, ואף אחד לא יכול היה לחלץ אותו בזמן אמת. אבא שלי הוא מקרה אחר".
ולמרות זאת, בדירה שלך אין אף תמונה שלו.
"עד עצם היום הזה הסורים מסרבים להעביר את עצמותיו לקבורה בישראל. לא גדלתי עם קבר ומצבה שעליה אפשר להשתטח. אבא שלי תמיד איתי, בלב".
המוות שלו השפיע על מערכות היחסים שלך?
"כן. לכל יתומי ישראל שאיבדו בגיל צעיר את אביהם יש בעיה בזוגיות. לא ידעתי איך נראית זוגיות טובה, איך רבים ומשלימים. בילדותי, אבא שלי שבר את ליבי פעם אחר פעם, וכתוצאה מכך איבדתי את האמון בגברים ובחרתי בני זוג שאי אפשר לצפות מהם לכלום. רק בגיל 48, בזוגיות האחרונה שלי, גיליתי שאני יכולה לסמוך על מישהו בלי להיפגע. ובשלב הזה של חיי גם הבנתי שכשאת מצפה שבעלך יפצה אותך על החסך ההורי שלך, זה הורס קשרים. בקליניקה שלי הצבתי לעצמי מטרה - לחקור ולהבין איך אנשים שאיבדו את אבותיהם בגיל צעיר יכולים לנהל קשרים טובים".
אלי כהן, בן 40 במותו, גויס למוסד לפני שסופי נולדה. "אבא סיפר לאמא שהוא עובד במשלחת רכש נשק של משרד הביטחון", היא אומרת. "כשנולדתי הוא היה בארץ, אבל אחרי כמה ימים חזר לדמשק. מבחינתי הוא היה גבר זר. כל פעם שבא לחופשה הוא היה אכול ברגשות אשמה וחיזר אחריי במתנות מוגזמות עד שהרשיתי לו לחבק אותי, וכמה ימים אחר כך שוב נעלם. זה היה אכזרי והכאיב לי נורא".
שאלת איפה אבא?
"כששאלתי אמא חזרה על סיפור הכיסוי שמכרו לה. גדלתי בתחושה שאני יוצאת דופן. עוד לא היו אז אמהות חד-הוריות, אפילו הורים גרושים היו תופעה נדירה, ולא ידעתי מה לענות לילדים בגן ששאלו איפה אבא שלי. עם הזמן ארגנתי את החיים שלי בלעדיו. לא היו לי שום ציפיות ממנו, ולימים לא האמנתי שיש בעולם גבר שיהיה שם בשבילי, ישמור עליי ויאהב אותי".
את זוכרת את היום שהוא נתפס?
"אני זוכרת שכל הדודים התאספו בבית שלנו וזה היה אירוע חריג. אף פעם לא היו בבית שלנו כל כך הרבה אנשים, וגם לא כזאת דממה. הייתי בת ארבע וחצי, אחותי אירית הייתה בת שנתיים, ואחי שי היה בן חודש. לקחו את שלושתנו לבית של אחד האחים של אבא וגרנו שם במשך שבוע, אולי יותר. מישהו מהמוסד הודיע לאמא שלי שאבא נתפס, וגם אמרו לה שיצילו אותו. שכרו לו עורך דין צרפתי שהוא מעולם לא פגש, אבל היה ברור שדינו נגזר".
וארבעה חודשים אחר כך, כשהוא הוצא להורג?
"גם אז לא אמרו לי כלום. אני רק זוכרת שכולם הסתכלו עליי בצורה מוזרה ולא קישרתי את המבטים האלה לאבא כי הוא לא היה חלק מחיי. אמא, שהייתה אז בת 28, צללה לאבל נוראי ולא הבנתי למה היא בוכה. עם הזמן שמעתי את המילה 'גיבור', ומרסיסים של שיחות אקראיות הבנתי שהוא מת באחת ממדינות ערב. כל המדינה פלשה לבית שלנו, מפוליטיקאים, דרך עיתונאים וצלמים ועד אנשים שרק רצו לחבק ולנחם. הוזמנו לאלפי אירועים. עד היום אני נרתעת מתקתוקים של מצלמה".
את שנות היתמות הראשונות עברה המשפחה בעוני ("אמא קיבלה קצבה חודשית ועם זה היה צריך להסתדר"), והמצב השתפר כשאברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן לשעבר, הזמין את משפחת כהן לגור בעירו. "כנראה שהוא התבייש שהמשפחה של אלי כהן בקושי שורדת. הייתי תלמידה בינונית, ובשנתיים האחרונות של התיכון עברנו להרצליה, שם למדתי במגמה שמיועדת לתלמידים עם הממוצע הנמוך ביותר".
זילזלת בלימודים?
"לא, אבל הייתי עסוקה באלף ואחד דברים אחרים. היה לי צורך עז לקלף את הסופרלטיבים ולפענח מי היה אלי כהן שלא הכרתי, והפאזל שהרכבתי מפירורים העצים בי את הכאב כי הבנתי איזה אבא היה יכול להיות לי. במקביל, הייתי נורא לבד מבחינה רגשית. אמא, אלמנה צעירה פלוס שלושה, הייתה בדיכאון. בתפקיד הבת הבכורה ליוויתי אותה לפגישות במשרד הביטחון ואגף השיקום וגדלתי בתחושה שאין על מי לסמוך. המשאלה שלי הייתה להיות רגילה".
אחרי הצבא ("הייתי חיילת נוראית. עשיתי עריקויות, רציתי למרוד") היא נרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ("לא בגלל הדחף לעזור ולרפא אלא כדי להבין את עצמי"), ובגיל 28 נישאה לאבי בתה, מורה במקצועו, אחרי שלושה חודשי היכרות. "לא הבנתי שום דבר בזוגיות ולא ידעתי למה לצפות. התחלתי ללכת לפסיכולוגית שלימדה אותי להחזיק את הקשר ולהיאבק עליו. כשבתי הייתה בת שנתיים הפסיכולוגית נסעה לחופש והפנתה אותי למטפלת אחרת, שמיד אמרה לי 'את צריכה להתגרש'. לפני הפרידה היו לי רגשות אשמה איומים, הרגשתי שאני כופה על בתי ילדות זהה לשלי, בלי אבא, אבל עם הזמן הבנתי שהם קשורים זה לזו".
בגיל 33 ועם תואר שני בפסיכולוגיה מבר אילן, בן דור פתחה קליניקה פרטית, "שבה אני מטפלת בדרך שלי. במקום לנבור בזיכרונות ילדות אני שואלת 'למה באת?' ומגדירה את המטרה. אני אוהבת לעבוד עם חרדות. לא דרך נשימות ומדיטציות - אני מנסה להיכנס בחרדה, שהיא סוג של הרגל, וממש להכחיד אותה".
את עו"ד דורי נחום, בעל סוכנות ביטוח, הכירה בגיל 48, "אחרי שהצלחתי להגדיר לעצמי מהי זוגיות טובה. הוא היה נדיב ומסור אליי למרות שהייתי חשדנית כלפיו. היו לנו שמונה שנים נפלאות עד שהוא נפטר בחטף. אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי, שהחליטה שאף אחד לא יוכל להיכנס לנעליים הגדולות של בעלה. פה ושם אני יוצאת לדייטים. רוב האנשים, אגב, לא יודעים מה לחפש".
למה?
"כי לא מלמדים אותנו. אין בית ספר לזוגיות, כל אחד מלקט מידע מספרים וסרטים וגם ממה שראה בבית ההורים. הזוגיות השנייה שלי לימדה אותי שהטוב מגיע במגוון של צורות. אני מחפשת מישהו שישמור עליי, אבל למה שהוא ירצה לשמור עלי כבר מהדייט הראשון? הוא בכלל לא מכיר אותי, עוד לא סיימנו את הקפה".
"זוג אין", הפרויקט של בן גור, יצא לדרך בספטמבר. "אני והשותפות שלי למיזם, מיכל וילנסקי ויובל בן סימון, מאמנות בכירות להתפתחות ולזוגיות, נלמד להכיר כל אחד מהמשתתפים ונלמד אותם לפתח מודעות עצמית גבוהה יותר. בתרגילי סימולציה חברי הקבוצה יראו לדובר איפה הוא מחבל לעצמו. מנסיוני בטיפול קבוצתי אני יודעת שיהיו אנשים שירצו ליווי אישי, ויהיו כאלה שיעדיפו לעבור את הסדנה לבד. פעם מישהו אמר לי 'אל תהרסי לי את ההתאהבות. תני לי להתאהב ולהתאכזב'. הבנתי אותו".
כלומר?
"אנשים מחפשים אהבה וזוגיות, אבל מבחינה ביולוגית אנחנו יכולים להחליף את הפרטנר, לשנות או לבגוד. אין איזה גן שאחראי על הנאמנות, היא נובעת מצורך כלכלי או חברתי או מאיסור שחלק מבני האדם לקחו על עצמם. כל המחקרים מראים שתוחלת החיים של נשואים גבוהה מזו של אנשים בודדים. אבל למרות שהמטרה היא זוגיות טובה, רבים מאיתנו לא יחמיצו אף הזדמנות לחוות התאהבות שתסתיים בשברון לב. זה כיף להתאהב".
את שואלת את עצמך איך החיים שלך היו נראים עם אבא אחר?
"החיים שלי הביאו אותי להיות אישה אחרת. אולי לא יוצאת דופן, אבל שונה. אילו נולדתי להורים רגילים הייתי יותר במיינסטרים, אולי היה לי קל יותר, אבל הקושי שלי אילץ אותי לפתח זווית ראייה מאוד מיוחדת ועל התוצאה הזאת אני לא מוכנה לוותר".
את דומה לאבא שלך?
"מאז ומתמיד כולם אמרו שאני דומה לאמא, וזה נכון. בתקופות מסוימות התבאסתי על זה שלא לקחתי כלום מאבא, אבל לדעתי אני דומה לו מאוד. לא מבחינה חיצונית. אני יכולה להיות מאוד חברותית ולהיטמע במרחב, וזה בטוח ממנו. הוא היה זה שהתיידד עם הצמרת הפוליטית והצבאית של סוריה. ואני מאוד קרת רוח, כמו אבא. אבל בניגוד אליו, שניחן בזיכרון מעולה, הזיכרון שלי דפוק. כדאי למוסד לגייס אותי", היא מתלוצצת. "אפילו בעינויים לא יצליחו לחלוב ממני סודות כי לא אזכור אף פרט".
