מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מתגאה בנתונים שלפיהם בעשור האחרון נשאו פרי המאמצים לגיוון הנכנסים בשערי האקדמיה: הנתונים מצביעים על כך שכיום ערבים מהווים כ-18% מהסטודנטים בישראל לעומת 9% בלבד לפני כעשור, וניכרת גם עלייה מסוימת במספר הסטודנטים החרדים. הגיוון הוא תוצאה של מהפכת המכללות משנות ה-90, שהובילה לכך שכיום כ-50% מהצעירים בישראל מגיעים לאקדמיה.
בהינתן נתוני בנק ישראל על שיפור משמעותי בהשתכרות של בעלי תואר אקדמי לעומת חסרי תואר, הנגישות להשכלה גבוהה הייתה אמורה להגביר את המוביליות החברתית ולהשפיע על רמות הקיטוב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. אלא שמשהו השתבש. הקיטוב בישראל הוא עדיין מהגבוהים ב-OECD ומעסיקים ממשיכים להתלונן שבוגרי האקדמיה אינם מוכנים להעסקה.
אז מה קרה? לד"ר פארוק דיי, סגן רקטור אוניברסיטת ג'ון הופקינס האמריקנית, יש הסבר לעניין. במאמר שכתב עם ד"ר כריסטין קרוסוורגארה הם ציינו שבעשורים האחרונים אמנם חלה בארה"ב עלייה מתמדת בנרשמים לאקדמיה מקרב קבוצות בתת-ייצוג, אולם מאז התבססה ההבנה ששוויון ומוביליות חברתית לא יגיעו רק מנגישות בשלב הכניסה לאוניברסיטאות.
לדבריהם, הדרך תיפרץ רק כשסטודנטים מכל הרקעים יוכלו להפיק את המירב מהתואר האקדמי. כלומר: כאשר מוסדות השכלה גבוהה יתמכו ביכולת של סטודנטים מכל הרקעים להשתלב באופן אמיתי בחוויה האקדמית ולצבור ידע, הזדמנויות, התנסויות וקשרים. לפיכך, באוניברסיטאות בארה"ב מבטיחים את הגישה השווה באמצעות חיבור בין מיומנות ליבה לבין הסילבוס האקדמי הדיציפלינרי, ובאמצעות שילוב למידה חווייתית והתנסות כחלק מתוכנית הלימודים המחייבת, ולא רק כפעילות אקסטרה קוריקולרית שבדרך כלל משתלבים בה דווקא החזקים יותר, אלה שפטורים מדאגות פרנסה או מגבלות אחרות.
באוניברסיטאות רבות בארה"ב הועבר נושא הצלחת הסטודנטים ביום שאחרי התואר לאחריות הממונה על עניינים אקדמיים במוסד. בחלקן מונה לתפקיד סגן הנשיא, המדווח ישירות לנשיא. מנגד, במרבית המוסדות בישראל, הגורם שעוסק בעתיד הסטודנטים ביום שאחרי התואר הוא מרכז הקריירה, שלא נתפס כחלק מליבת המוסד האקדמי. זאת חרף העובדה שבהיבט השיווקי, המוסדות מציגים עצמם כמסלול מובטח לקריירה.
אילאיל אמיר-כסיףממשלות ישראל יודעות שההשכלה הגבוהה היא מערכת הכשרת ההון האנושי העיקרית למשק. לכן הוחלט בשנות ה-90 על הרחבה משמעותית של האקדמיה, ולכן היא מתוקצבת ב-12 מיליארד שקל מדי שנה. אז מדוע, שלא כמו בארה"ב, לא מצליחים לשכנע את האוניברסיטאות והמכללות להטמיע היבטים של תעסוקתיות, מיומנויות וכישורים בתוך הליבה האקדמית?
ד"ר דיי הסביר שבארה"ב שכר הלימוד גבוה ומשפחות הסטודנטים נאלצות לקחת הלוואות כדי לממן אותו. לפיכך הפעילו הורים מנופי לחץ על המוסדות והודיעו שאם לא יקנו לילדיהם יכולת לפתח קריירה ולהחזיר את ההלוואות - הם פשוט לא יבואו ללמוד.
בישראל, לעומת זאת, המערכת היא ציבורית ברובה. הלימודים מסובסדים ומי שנושא בעיקר הנטל הוא הציבור הרחב באמצעות מסים. כמו בנושאים אחרים ורבים, ציבור משלמי המסים לא מצליח להפעיל מנופים ולהוביל לשינוי נדרש. כאן נכנס תפקידה של הממשלה לדבר בקול ברור, לדרוש מהאקדמיה להוביל שינוי ולמדוד אותו. כי מה של נמדד - לא קורה.
- אילאיל אמיר-כסיף היא מנהלת המרכז להשכלה גבוהה-תעסוקה, מייסודה של קרן אדמונד דה רוטשילד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
