פרקליטות המדינה הודיעה הבוקר (יום שני) כי תערער על גזר דינו של הצעיר שלפני כשנתיים פרץ לבית בנגב ותקף מינית ילדה בת 10 בזמן שישנה. הצעיר, שהיה אז בן 17, הורשע בניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה, וכן בעבירה של התפרצות למקום מגורים - ונגזרו עליו חמש שנות מאסר, דבר שגרר ביקורת רבה. "המדינה סבורה כי לנוכח חומרתן המופלגת של העבירות, טעה בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר בפועל נתן משקל גדול מדי להליכי שיקום שעבר נאשם זה", נמסר מהפרקליטות, שתערער כאמור על ההחלטה בבית המשפט העליון.
אביה של הילדה בירך על הערעור שהגישה הפרקליטות, ומסר כי "אנחנו שמחים שהמדינה קשובה לרחשי הציבור, ומאמין שזה הגיע בעקבות הרעש הציבורי. אני מאוד מקווה שיחמירו את העונש שלו לטובת כולנו, כי פגיעה מהסוג הזה צריכה לקבל את מלוא חומרת הדין - גם אם מדובר בקטין. יש לנו עוד הרבה מה לתקן כחברה".
בא כוחה של הילדה, עו"ד רוני אלוני סדובניק, מסר בתגובה: "קצה נפשו של הציבור בישראל מענישה מקלה כלפי עבריינים בכלל ועברייני מין בפרט. אנו מקווים שבית המשפט העליון יחמיר בעונשו של הפוגע ומצפים מהממשלה החדשה לבטל את מתחמי הענישה המקלים לתיקון 113 לחוק העונשין, שהעלים את ההרתעה לחלוטין".
אביה של הילדה ועו"ד הנאשם על הכרעת הדין
(צילום: רועי עידן)
בנימוקי בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נכתב כי "תיאור המעשה הוא התגשמות סיוטיו של כל הורה. לא יכול להיות ספק כי מעשים מעין אלו שבוצעו במקום שאמור להיות המקום הבטוח של המשפחה, יטביעו חותם עמוק בקטינה, בהוריה ובאחיה לשנים רבות". עם זאת, השופטים הדגישו כי כשמדובר בנאשם קטין, חוק הנוער מורה כי על בית המשפט לתת משקל משמעותי לשיקולי שיקומו, וכי אף בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שהיותו של נאשם קטין מהווה נסיבה מקלה בעת גזירת עונשו. לצד זאת, השופטים ציינו כי "קטינות אינה מהווה חסינות", והוסיפו כי היא לא מאיינת את שיקולי הענישה האחרים.
השופטים אמרו כי "אין צורך להכביר מילים על חומרת עבירות המין שביצע הנאשם בקטינה, ולפגיעה הטמונה בהן לערכים המוגנים; זאת בעיקר כשמדובר בעבירות מין המבוצעות כלפי קטינים. אמנם גם הנאשם היה קטין בעת ביצוע העבירה, אך עדיין פערי הגילים והכוחות בינו לבין הקטינה היו גדולים ומשמעותיים, בהיותו נער בוגר כבן 17 וחצי כשמולו עמדה הקטינה, ילדה כבת 10 ו-4 חודשים".
עוד קבעו השופטים בגזר הדין כי חלק מהשיקולים פועלים לטובתו של הצעיר הבדואי, וחלק לחומרתו. "בעת ביצוע העבירות היה הנאשם כבן 17 וחצי וכיום הוא בגיר. אין מדובר בקטין צעיר מאוד, אלא במי שהיה קרוב מאוד לגיל בגירות במעמד האירוע", קבעו השופטים. הם הוסיפו כי מהתסקירים בעניינו עולה כי "התקשה בלקיחת אחריות של ממש על עבירות המין שביצע, התקשה לשתף בנסיבות ביצוען, מזער אותן, והתקשה לגלות אמפתיה לסבלה של הקטינה". בעניינה של עבירת ההתפרצות לבית, שבה הודה הצעיר וגם נטל עליה אחריות, כתבו השופטים כי "ניכר כי הוא השליך את האחריות או האשמה להשתתפותו בהן על חבריו".
יחד עם זאת, השופטים ציינו כי "במהלך הזמן ועם ההעמקה בטיפול, חל שינוי בהתייחסותו, הגם שדובר בתהליך איטי יחסית: הוא שיתף באופן מלא לגבי התנהלותו והלך רוחו ביום האירוע; הודה בכך שבעת ביצוע המעשים פעל תחת כוונה ודחף מיניים; ביטא תחושות צער ובושה על מעשיו; והחל להכיר בפגיעתו בקטינה, הגם שבתחום זה נדרשת עבודה נוספת במסגרת ההליך הטיפולי, ועד היום למעשה הנאשם לא הצליח להעמיק ולגלות אמפתיה לסבלה של הקטינה באירוע.
"עוד ראוי לציין, כי להודאתו של הנאשם בעבירות בשלב מוקדם יחסית של ההליך המשפטי יש חשיבות רבה, מעבר לנטילת האחריות ולהכרה בחומרת מעשיו, שכן היא חסכה את הצורך בעדות הקטינה, שהייתה ילדה כבת 11 בעת הצגת הסדר הטיעון, ואשר חוקרת ילדים התירה את עדותה בבית המשפט. משכך, יש לתת משקל רב לזכותו של הנאשם לייתור הצורך בעדות הקטינה, ומניעת הנזק הרב הנוסף שיכול היה להיגרם לה לו הייתה נדרשת להעיד, בעיקר נוכח גילה הצעיר".
השופטים ציינו כי מעשיו בוצעו בקור רוח מזעזע, ונקודת הזכות היחידה שניתן לזקוף לזכותו, לדבריהם, היא שלאחר שהכאיב לה הוא התעשת - הפסיק את מעשיו ויצא מן החדר, עוד בטרם הילדה קראה לאביה. לצד הדברים שצוינו לחומרתו של הצעיר, השופטים כתבו בגזר הדין שהצוות במעון שבו הוא שוהה במסגרת מעון נעול, ממנו יצא לחופשות מעטות, מביע שביעות רצון מהתנהלותו. הם הדגישו כי לא ניתן להתעלם משיקולי השיקום שלו, תפקודו במעון, ומהעובדה שלקח אחריות וחסך את הצורך בשמיעת עדות הקורבן, לצד רצונו לקיים אורח חיים נורמטיבי.
