לחפש משמעות מחדש | כרמית אלבק

זעם בלתי נשלט, עצב גדול ונהרות של דמעות. נאלמתי ונעלמתי, חזרתי בגרסת האוטומט שלי, ושוב נאלמתי ושוב חזרתי.
מנסה כל בוקר לעשות משהו לנפש ומשהו לגוף (ככה הסבירו לנו כל המצגות החינמיות שרצות ברשת). הכל בשביל לתחזק את הדבר העצוב הזה שקוראים לו סבתא כרמית. לפעמים לא ברור לי למה, כי מה הטעם לחיים בכלל?
מנסה חרוזים, מנסה טקסטים נוגעים, ולמילים כבר אין משמעות, ואם ישנה משמעות היא חומקת מעיניי ברגע שהנחתי אותן על הדף.
כל הרגשות תוקפות חזיתית במלוא העוצמה, וברגע של הקלה מוצאת את עצמי נכנסת לרשתות. אולי אני לא רוצה בכלל שהעצב הזה ילך? כי לעיתים ברור לי שאני רוצה להרגיש חלק, שזה יקל עליי ועל כל חבריי שעצובים איתי.
אני יודעת, בעמקי תת-המודע, שיש נחמה ויש תקומה, אני רוקדת את הריקוד שכבר רקדנו. כאילו לומדת את הצעדים מחדש.
yk13648960כרמית אלבק
מחפשת את הערכים שהיו לי כה ברורים עד לפני כשבועיים, יודעת שיש לי תפקיד ולא יודעת מה הוא. יודעת שאני נדרשת להוביל. את המשפחה, את החברות, את השכנים, את 15 אלף הסבתות שאספתי בשלוש השנים האחרונות לקהילה שהיא שבט כה משמעותי עבורי. מקווה להיות משמעותית גם שם וכבר לא יודעת איך בדיוק. מה אני כן יודעת? שיש לנו עם נפלא. וכשיש כזה עם, שערבות הדדית היא אחד הערכים הבולטים שלו, אז אולי יש לנו עתיד. אולי התקומה שאומרים שנמצאת בדנ"א שלנו באמת קיימת, ונצליח גם הפעם לקום מהשכול הנוראי. מקווה שכל הילדים שעלו בסערה השמימה מצאו שם את המסיבה הכי טובה בשמיים, אולי הם מספיקים גם קצת לרקוד תוך כדי שהם שומרים עלינו.
מקווה שהם לא מתגעגעים אלינו כמו שאנחנו מתגעגעים אליהם. מקווה לחיים טובים יותר ומקווה שזה יגיע בקרוב.

נגמרו המילים | הדס לוי טריקו, שדרות

הייתי בצבא כשהתחילו לירות על שדרות. מאז, 23 שנה שאני מרגישה שהופקרנו לגורל הקסאמים. מלחמה אחר מלחמה, מבצע אחר מבצע. עוד ועוד מכרים שנפצעו או נרצחו. זעקנו, בכינו, צרחנו, כתבנו מכתבים, התראיינו בכלי תקשורת. הזהרנו שכל זה לא ייגמר בטוב, שזה רק הולך ומתעצם, שהם מתחמשים יותר ויותר. מחינו בזעקות שבר על כל הפסקת אש, היינו מוכנים שייקח כמה שצריך, נתנו כל גיבוי אפשרי, רק שהאיום הקיומי על חיינו ייפסק!
כבר שנים שאנחנו מכירים את מרכזי החוסן, את ההבטחות. אמרו לנו שאנחנו מוגנים, שהמדינה משקיעה הון בגדרות, מכשולים וביטחון ואין מקום לחרדות וסיוטים כי יש לנו צבא חזק ואנחנו מוגנים. "זה רק בראש שלך, שחררי", הייתה אומרת לי המטפלת, "הילדים מפוחדים כשהם רואים אותך כך".
yk13648882הדס לוי טריקו
ואז הגיע יום שבת הנורא, 7.10.23. תאריך שלא יישכח לעולם, שנכנס להיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כיום הזוועות שהדעת האנושית לא תופסת. התעוררנו לקולות האזעקה וצבע אדום. לאחר שיצאנו מהממ"ד וחשבנו לתומנו שזה עוד "טפטוף", שמענו צרורות יריות לא הגיוניים. מאותו רגע התוודע לנו, בצער רב, שזו שואה. ביצעו בנו טבח נורא, בלי רחמים.
ברחנו עצמאית והתפזרנו בכל מיני מקומות ברחבי הארץ. נותרנו אזרחים בלי מדינה. פליטים, בהלם, חסרי אמון וביטחון, אך מוקפים באנשים טובים, שמנסים לתת כתף ולסייע. אנחנו לא יכולים לתת תשובות לילדים, שאיבדו את התמימות ואת הילדות שלהם. אנחנו לא מצליחים לישון, נבהלים מכל רעש קטן, מבקשים שקט. הדמעות, שלא נגמרות, זולגות מעצמן. נגמרו לנו המילים. יש רק חלל ריק, שלעולם לא יתמלא. אל תכעסו, אבל לא נותרה בנו אופטימיות.

נִגְמְרוּ לִי הַדְּמָעוֹת בַּקָּנֶה | מתניה טל-שחר, גדרה

נִגְמְרוּ לִי הַדְּמָעוֹת בַּקָּנֶה פִּתְאוֹם כָּל הַפַּרְצוּפִים מֻכָּרִים. כָּל סִפּוּר, אֲפִלּוּ קָטָן, אֲנִי קוֹנֶה עַל אֲנָשִׁים שֶׁהָפְכוּ לִסְלָעִים צְעִירִים. אֶחָד בִּמְיֻחָד, מֵאֶרֶץ אוֹפִיר מָלֵא אַבְנֵי חֵן צִבְעוֹנִיּוֹת. חַי וּמַרְגִּישׁ וּמַרְעִיד עוֹלָמוֹת מָלֵא מַשְׁמָעוּת, כְּמוֹ שִׁיר. הַסִּפּוּר הַזֶּה דִּבֵּר אֵלַי וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי אֵלָיו.
yk13648961מתניה טל-שחר
הוּא זָרַח וְצַהַל בְּחַיַּי גַּם לֵב קָפוּא חָשׁ בְּקַרְנָיו. אָמַרְתָּ לִי, סִפּוּר יָקָר, אֵיךְ שׁוּרָה אַחַת אֶצְלְךָ נִכְתְּבָה בֵּינֵינוּ. וְעַכְשָׁיו בַּתָּנָךְ, הַפֶּרֶק נִגְמַר וְאֵין הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא לְסִפּוּרְךָ אֵין הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא
השיר מוקדש לתלמידו של מתניה, אופיר ירוחין ז"ל, לוחם גולני שנפל בקרב

המנהיגות האישית | רוני גבריאל שדה, רחובות

כל הרגשות שלי מתערבבים בים של דמעות. הנסיעות בכביש מרגישות כמו דרך אין-סופית להלוויה לאומית שלא נגמרת. הבכי האישי הפך לשפת דיבור שגרתית, ואנחנו שברי חברה אזרחית שמתפעלת את עצמה. אומרים לנו: הגנו על עצמכם, בעצמכם.
אני לא יודע מה אני יותר: כועס, מאוכזב או בוכה על הנרצחים והחטופים. ואולי, זו אינה השעה להחליט. לעיתים אני מרגיש אשם או לכל הפחות שותף לאשמה. תחושה שלעולם לא תעזוב אותי. האמנתי בחזון אידיאולוגי שכנראה אף פעם לא היה קיים.
החזון שלי התנפץ בשבת אחת עם התמימות של ילדי העוטף. אני מודה שלפני השבת הנוראה הזו רבים מחבריי אמרו שדבר כזה עלול לקרות. אני רבתי איתם, כעסתי, התווכחתי. הצדקתי גורמי ממשלה והאמנתי שברגע האמת היא תתייצב.
yk13648880רוני גבריאל שדהלינה מיארה
אני חושב על סבתא שלי, אם שכולה וכיום דמנטית, וחושב איזה מזל יש לה שהיא לא זוכרת. אחרת היא הייתה מבינה באיזה מצב הארץ שהיא כל כך אוהבת נמצאת, וזה היה גורם לה לשיברון לב. אני חושב על בוגר מכללת ספיר שבה אני מלמד, דור חנן שפיר הי"ד, אני חושב על האנשים שאני מכיר מהעוטף, שעדיין לא הצלחנו לדבר מאז. לפעמים נגמרות המילים.
עם זאת, חייבים שיישאר בנו קורטוב של אופטימיות, גם בתוך הקושי והאבל הלאומי. ואם ההווה הוא מה שנשאר להיות בו כעת, זה הזמן להתבונן בפנים היפות של החברה הישראלית, מגויסת ומאוחדת מאי פעם, מצולקת אך תומכת, כועסת אך אוהבת. זה הזמן לזכור שהמנדט שלנו להתאחד לא קשור יותר לאף מנהיג מלבד המנהיגות האישית שלנו. אני יודע, שהחיים שהיו פעם לא יחזרו באותו מודל, אבל בה במידה מאמין שנצא מכל השבר הזה חברה חזקה ומחוזקת מתוך שותפות גורל. המכנה המשותף החדש הוא "כאב לאומי", ביחד נטפל בו.
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com