שופט קשיש סיפר לי פעם את הסיפור הבא: בתקופת הצנע, בשנות המדינה הראשונות, פרח בארץ השוק השחור. חקלאים הגיעו מהכפר לעיר הגדולה ובתרמילם עוף שנשחט, סל ביצים, ירקות, פירות, שמנת. את מרכולתם מכרו לכל דורש, מתחת לאפם של פקחי משרד הקיצוב. היו גם כאלה שמכרו את הסחורה האסורה בכמויות מסחריות. השוק השחור, כך חשבו אז, הוא איום מס' 1 על קיומה של המדינה.
מפעם לפעם עצרו השוטרים עברייני שוק שחור. התביעה העמידה אותם לדין בקול תרועה, אבל השופטים סירבו להתרגש. הם פטרו את העבריינים בעונשים קלים, מלווים ברחמי בית המשפט. במקרים רבים זיכו אותם בנימוק משפטי מפולפל.
בצר לו זימן שר הקיצוב דב יוסף את שופטי ישראל לכנס חירום. בנאום זועם - הוא היה זעמן ידוע - תיאר באוזניהם את גודל השערורייה. אתם חייבים להחמיר בעונשים, הורה. ואז, כך סיפר אותו שופט, קם מירכתי האולם שופט צעיר אחד, שמו שמור אצלי. "שופט, אדוני השר, הוא כמו ציפור", אמר. "הוא עומד על העץ ומצפצף".
אולי זה מעשה שהיה, אולי אגדה, אבל לסיפור יש כוח משלו. עשרות נאומים נרגשים מפי שופטי העליון בכנסים שנתיים במיטב בתי המלון של אילת לא המחישו את עצמאות המשפט כמו המילים הפשוטות ההן: "שופט, אדוני השר, הוא כמו ציפור".
תיקון: המילים ההן לא נתנו ביטוי רק לעצמאות המשפט. הן נתנו ביטוי גם ליוהרתו. שתי כפות יש למאזניים, אחת עצמאות, ערך שאסור לוותר עליו, שנייה יוהרה, תכונה שיש בה רק נזק. מערכת המשפט מתנדנדת בין שתיהן.
במה דברים אמורים? נתחיל בעניין פשוט יחסית: מינוי רמטכ"ל. לאחר שהממשלה עברה בשלום את המשוכה הראשונה, אישור של היועמ"שית למינוי רמטכ"ל ערב בחירות, התברר שיש משוכה שנייה: לוועדה שבודקת את טוהר המידות של המועמדים אין יושב ראש. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה התלבטה, ובסוף בחרה במני מזוז. המינוי הוא לשמונה שנים.
קל להבין מדוע בחרה במזוז: הוא איש מצוין, שהיטיב לשרת את המדינה גם כיועץ משפטי לממשלה וגם כשופט בעליון. הוא פרש מכס המשפט בטרם עת, וההפסד כולו שלנו. אבל צדק, כמאמר הקלישאה, צריך להיראות. אין דרך ליישב את מינוי מזוז עם הקפאה של מינויים אחרים, שוליים. המשפט בנוי על עקביותו, על תקדימיו. אם מתקשים להסביר החלטה אולי מוטב להימנע ממנה.
המינוי חטף מקלחת צוננת בבג"ץ. אף על פי כן, היועמ"שית מתעקשת. נדמה לי שתנהג נכון יותר אם תבוא אל שופטי בג"ץ בעצמה, תסביר להם את התקלה ותשאל מה הם היו עושים במקומה. הרי איש לא פוסל את מינויו של הרצי הלוי לרמטכ"ל ואיש לא חושד בו בעבירה על טוהר המידות. יש תזמורות שיודעות לנגן, חד-פעמית, בלי מנצח. אולי הוועדה תצליח לאשר את המינוי בלי יושב ראש.
(צילום: אבי חי)
נעבור לעניין מורכב יותר: הפשיעה בחברה הערבית. זרועות החוק, מהמשטרה ועד מערכות הפיקוח והאכיפה במשרדי הממשלה הרלוונטיים, משקיעות בשנה האחרונה מאמץ גדול בתפיסת העבריינים. המאמץ הזה לא מתורגם לפסקי דין ולגזרי דין. חלק מהתיקים מרזים פלאים כשהם מגיעים לפרקליטות; חלק מהם מתמוססים בבתי המשפט. העונשים קלים, כמעט סמליים. אין הרתעה.
אפשר להסביר את המתח בין תחילת התהליך לסופו: לא כל תפיסה של עבריין מניבה ראיות שאפשר להציג אותן בבית המשפט. לא כל תיק שמגיע לבית המשפט מסתיים בהרשעה מהדהדת. לפעמים הנאשם זכאי; לפעמים הסניגור חכם מהתובע; לפעמים השופט טועה.
זאת ועוד: שופט שנדרש לגזור את דינו של ערבי שמואשם בהחזקת נשק או בסחיטה באיומים או בהעלבת שוטר חייב להביא בחשבון איזה עונש הוא היה מטיל על יהודי שמואשם באותה עבירה. מי שיפריד בין דינם של ערבים לדינם של יהודים יעתיק, הלכה למעשה, את הכיבוש אל ישראל של הקו הירוק.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקימצד שני, הפשיעה בחברה הערבית היא איום ממשי על החברה הישראלית כולה. מי שידחיק אותו היום ימצא אותו בתוך ביתו מחר. אם מערכת אכיפת החוק לא מסוגלת להתמודד עם האיום, אחרים ייכנסו לתמונה, החל במליציות חמושות שינסו להגן בכוח על ציוד חקלאי, וגמור בגורמים פוליטיים רדיקליים. הפשיעה הערבית היא התירוץ שלהם למוטט את אושיות החוק והדמוקרטיה.
לא מעט פרשיות מביכות התרחשו בשנים האחרונות בציבור השופטים, ובמערכת היחסים בינם לבין הפרקליטות ובינם לבין המערכת הפוליטית. האמון של הציבור בשופטים ירד, בחלקו בגלל שטיפת המוח של גורמים בימין, בחלקו בגלל אטימות ויוהרה. האתגר הוא לשפוך את מי האמבט בלי לפגוע בתינוק. הוא מוטל בראש וראשונה על השופטים עצמם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
