זו הייתה שעת צהריים ביישוב סעווה, המקום שאליו התנקזו חרדות הקואליציה השבוע. אדמת הַלֶּס הבהירה, האבקתית, שטפה את כולנו. כל סוליית נעל הפיחה ענן קטן. כל סוס משך אחריו נחשול סמיך. הטרקטורים, קיסרי האבק הצהובים, בדיוק החלו מסיימים את עבודתם, יוצרים קמרונות מעוגלים בלב שטח המריבה. את העצים נוטעים בקפלים העמוקים יותר, במקום שאליו מי הגשם המועטים זורמים. לא שלמישהו היה אכפת במיוחד מהעצים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"תשמרו על הקו", צעק מפקד כוח המשטרה במערכת ההגברה שלו, "כולם לעוף אליי, כולם שומרים על הקו, אף אחד לא עובר, גם לא עיתונאים!". העבודות הללו תוארו במשך השבוע בתקשורת העברית ברוח רומנטית, כ"נטיעות", משל מדובר במנחה לרגל ט"ו בשבט. אך אלה לא באמת נטיעות; הן עוד קרב במאבק הקבוע בין המדינה ובין אזרחיה הבדואים סביב שליטה על אדמה. זהו איננו חג לאילנות, אלא חג כל הטינות. בסופו הייתה פריצת דרך: הנטיעות הושלמו, אך רע"מ השיגה למעשה זכות וטו על המשך הנטיעות ברחבי הנגב. בליכוד זעמו. זאת אומרת חגגו את הזעם. בממשלת בנט-לפיד נשמו לרווחה. אך הסיפור הזה חשוב מחלקיו הפוליטיים הזעירים, המיידיים.
הטרקטורים עובדים בשטח במהירות, בזריזות. מאחוריהם נמצא החפ"ק, על חבורות הגברים החשובים שלו: נציגי קק"ל, רשות מקרקעי ישראל, קציני המשטרה, הקבלנים שאחראים על העבודות. יש שולחן קפה, ואנשים עם מכשירי קשר. לפני הטרקטורים, משקיפים לאחת השכונות של סעווה, עומדים השוטרים והשוטרות. לצידם כמה פרשים, בשמיים מרחפים שני רחפנים ובסביבה דוהרים כמה טרקטורונים משטרתיים, שעוד נדבר בהם.
טורים קודמים של נדב איל:
מדי פעם מתקבצים הצעירים הבדואים מול שורת השוטרים. המפקד של הכוח המשטרתי צועק במערכת הכריזה "כל צעיר עם אבן ביד ייעצר". חלק מהצעירים מולו רעולי פנים, מתגודדים מאחור. אחרים, לא מעטים, עם דובונים צה"ליים תקניים. בעצם, אני לא זוכר שום מקום שבו ראיתי אצל אזרחים כל כך הרבה דובונים צה"ליים כמו בסעווה; אולי פה ושם בגבעות השומרון, במאחזים.
בדרך כלל רגוע, ואז לפתע משהו ניצת. לדוגמה, טרקטורון משטרתי שמחליט לעשות סיבוב "נוכחות" שמעלה אבק בעורף האזרחים שמולו. כשהמדינה פועלת בשטח מיושב, עם כוחות ביטחון ודחפורים, זה תמיד כוחני. מתחילה ריצת בהלה, והצעירים הבדואים צועקים לי "תראה את הפרובוקציה". בבוקר היו יידויי אבנים, כמה שוטרים נפצעו קל ובוצעו מעצרים. אבל עכשיו לפתע אלה השוטרים שמחליטים להסתער קדימה, אל הקהל הקטן, בריצה, מחפשים עצורים. אחריהם דוהרים הפרשים. הצעירים נמלטים לתוך השטח הבנוי של משפחת אל-אטרש. יש כל כך הרבה אבק בהסתערות כזו, שלא רואים שום דבר; אולי לפעמים פנים מבצבצות מתוך העננה. שני צעירים מסעווה נפצעים ומפונים באמבולנס. "זו הצגה", אומר מישהו בחמ"ל בזלזול, "הם כבר יעלו סרטון".
אל מול הריצה של השוטרים, אדם אחד, מבוגר, נשאר משקיף אל השטח. סלימאן אל-אטרש לבוש בדובון, כיס חולצתו הקדמית עם נרתיק משקפיים או תעודת זהות, כמנהג בני הדור הזה, יהודים וערבים. הוא אומר שזו הקרקע שלו. כששאלתי את הגורמים הרשמיים הם השיבו לי, בפשטות, שגם אם תביעת הבעלות שלו תוכר, זה לא משנה – קרן קיימת לישראל נוטעת גם בשטחים של אנשים פרטיים, ועצם הנטיעה לא תפגע בתביעתו שלו. בעיניי זו תשובה מדהימה למדי; לא ידעתי שיש לקק"ל זכות לשתול בשטח פרטי. ממילא, סלימאן לא נראה רגוע. איך אתה מרגיש, שאל אותו מישהו. "מה, איך אתה חושב", הוא משיב חותך, "הזמינו אותנו לפגישה על זה. אמרנו להם לא, זו האדמה שלנו". זו גזענות, הוא מסכם, מה שאתם רואים זה גזענות. "וכל מה שהם ישתלו פה – לא יגדל".
בקואליציה הושמעה השבוע הסברה שֶׁמִּבְצְעֵי הנטיעות הן תרגיל של גורמי ימין בקק"ל, שחטפו את סמכויותיה של רשות מקרקעי ישראל, בניסיון מזימתי לפוצץ את הקואליציה. אם יש התלבטות בין מזימה קונספירטיבית ובין הסבר פשוט ולעיתים אווילי, זהו בדרך כלל ההסבר הפשוט.
"אתם כיניתם את הבדואים 'הערבים שלנו'. עכשיו הופכים אותנו ל'פצצה מתקתקת'", אומר חוסיין אבו־סביית. "גם עכשיו, מי עובד בנגב? במפעלים, בבתי החולים? אבל תביט בטרקטורים האלה. עושים לנו פה אצבע משולשת"
הנה הוא: כבר שנים שקק"ל ורשות מקרקעי ישראל עושות שימוש בנטיעות כדי למנוע עיבוד חקלאי, בנייה או השלכת אשפה במה שמוגדר כרגע אדמות מדינה. "נטיעות הן הכלי הכי אפקטיבי שיש", אומר גורם ממשלתי, "זה שומר על גבולות השכונות". ההפך מאקולוגיה היא הפוליטיקה. החברה להגנת הטבע משתוללת בגלל הנטיעות האלה, שלטענתה הורסות את סביבות החיים המדבריות, בעבודות תשתית גדולות, מגושמות, וללא האישורים הרגילים הנדרשים לייעור. בקק"ל דוחים את הטענות, ויש להם חוות דעת של מומחים שטוענים שהעצים (זנים מקומיים, מהנגב) משרתים את הסביבה המדברית ואת האוכלוסייה. בכל מקרה, ההקשר הכללי נשכח. הנה הוא: לפי דוח מבקר המדינה, מדינת ישראל בכלל לא יודעת כמה בדואים חיים בנגב, בפרט באזור של סעווה; עשרות אלפים ויותר אינם מחוברים לתשתיות כולל מים; אין שיפור בדירוג הסוציו-אקונומי של רשויות מקומיות הכפופות להסדרה; אין משילות כמעט באף תחום, מעבירות בנייה, דרך תקנים סביבתיים למוסדות חינוך ועד ייצור וסחר בסמים. ישראל היא מדינה של מבצעים. כך היא מנהלת את מדיניותה בנגב; ממבצע למבצע. מקימים חפ"ק, נעלמים אחרי כמה ימים וחוזר חלילה.
ייאמר לזכות סעווה ורשות מקרקעי ישראל שהמקום דווקא מייצג התקדמות כלשהי. ליישוב יש תוכנית מתאר. יש לו מה שמכונה "קו כחול" המגדיר את גבול היישוב; יודעים איפה הוא מתחיל ונגמר. יש כבר שכונות, עם תוכנית תכנון מפורטת ואפילו פרצלציה שמחלקת למגרשים. יש הכרה גם בכך שבתוך שטח היישוב יתקיימו אדמות חקלאיות. מה אתם רוצים מאיתנו, אומרים גורמי התכנון. אנחנו מגינים על השטחים הפתוחים מחוץ ליישוב. בממשלה מאשימים כי ההסדרה תקועה בגלל סכסוכים פנים-משפחתיים בסעווה. ומבצע הנטיעות? הנוכחי נמשך כבר שנתיים, ואף שלעיתים עוכב – גם בידי ממשלת נתניהו – הוא מתרחש לפי תוכנית עבודה סדורה.
אז מה השתנה, שאלתי את אנשי הקואליציה. "שמנסור עבאס החליט באומץ רב לדבר על זכות היהודים לקיים פה מדינה יהודית. באמת אומץ, אבל עכשיו הוא צריך לשלם לציבור שלו במטבעות אחרים, נניח בהפסקת הנטיעות". עבורם זה היה תיאטרון, הצגה. עובדה: הנטיעות הסתיימו, הוסכם על דיאלוג עם נציגי הבדואים ורע"מ לפני הנטיעות הבאות. עמדתי שם כאשר הטרקטורים סיימו לעבוד וגלשו אחר כבוד אל משאיות המובילים. אחר כך, עבאס הגיע לסמן את ניצחונו. אבל זו לא הייתה הצגה עבור הצעירים שם, שהביטו בשוטרים במבטים יוקדים, מציצים מאחורי פחונים וגדרות מאולתרות.
אני עומד עם חסיין א-רפאעיה, שהיה ראש מועצת הכפרים הבלתי מוכרים, ועם חוסיין אבו-סביית. האחרון היה מורה 35 שנים, לימד עברית ואנגלית. אנחנו משקיפים מתלולית על הצעירים, על קבוצת נערות מבית הספר של סעווה ששואגת סיסמאות, ועל שורת השוטרים. "הפעולות האלה של המדינה מגלות את הכוונות האמיתיות שלה", הוא אומר לי, "הרי אתם כיניתם את הבדואים 'הערבים שלנו'. עכשיו הופכים אותנו ל'פצצה מתקתקת'. אתה עוד לא נולדת כשדיברו על הבדואים כשותפים. חקלאות, כלכלה. ואגב גם עכשיו, מי עובד בנגב? במפעלים, בבתי החולים? אבל תביט בטרקטורים האלה. עושים פה אצבע משולשת לבדואים".
אבו־סביית מקפיד להפריד בין המדינה, ובין מי שהוא מכנה "הצאצאים של הגורמים הקיצוניים שהיו עוד אז, ב־1948". "למה הם באים לפה לעבודות האלה, בדיוק לפה? ליד הקיר של הבית העלוב הזה, שטח קטן ששותלים בו קצת זיתים, קצת חיטה ושעורה. התשובה היא שהם לא רוצים אותנו פה. זו מחתרת. 20 שנה הם עובדים להפוך את האדמה הזו לאדמת מדינה, ועכשיו באים ממש ליד הבתים, איפה שאין מים להשקות את העצים, ובאים עם ציוד מודרני ומפואר – התגרות גרידא". זו התנסחותו שלו: "התגרות גרידא".
תראה, אני אומר לו, הרי אף יער לא יגדל פה. העצים האלה ייעקרו. "אצלנו במסורת הבדואית אסור לגעת בעץ. נטעו ליד לקייה, אף אחד לא נגע", אומר אבו־סביית, "אבל הפעולות האלה מגדלות דור שעוין את מדינתו. שמדינתו הרסה אותו". למרות המסורת שהוא מזכיר, עקירת העצים בסעווה החלה עוד לפני שהטרקטורים הפסיקו לעבוד. לא רחוק מבאר-שבע הונחו סלעים על מסילת הרכבת. ברהט היו הפגנות אלימות והפרות סדר. לפחות שני כבישים נחסמו, ויודו בהם אבנים. במשטרה הבהירו שיחפשו עבריינים ויעמידו לדין; מעגל חדש יתחיל.
"אתם מדברים על הפחד של יהודים בנגב", אומר לי בדואי שסירב להזדהות בשמו, "אבל אנחנו אלה שמפחדים. מהמשטרה, מהרשויות. כל מה שאתם רואים זה צעירים משתוללים על הכביש ליד תל שבע. זה לא רוב הבדואים, שמנסים לחיות". מאחורינו עומד גבר צעיר, בשנות ה־30 לחייו, פניו מכוסות. הוא שומע כמה מילים ומתפרץ לשיחה. "מה אני אגיד לילד שלי שרואה את זה! שאפשר לעבוד עם היהודים? תסתכל מה עושים פה? הרי הוא יגדל לחשוב שהיהודים בני זונות".
מי הוביל להחלפת השלטון, אומר לי אבו-סביית, אחרי ארבע מערכות בחירות? רע"מ. ואנחנו אנשים שלה. תראה איך הורסים עכשיו את המשותף. אנחנו מדברים על השירות בצה"ל שנחשב בעבר שכיח במשפחת אל־אטרש, ומישהו מאחורינו נעמד וצועק בעברית, בכעס: "אני לא צריך לשרת בצה"ל כדי שתהיה לי זכות לבנות בית על האדמה שלי! לא חייב!".
אתה יודע, אני אומר לאבו-סביית – הדיבור בירושלים וגם בבאר-שבע הוא שהמדינה איבדה שליטה על הנגב. מבחינת אכיפה, פשיעה, קרקעות, כבישים. המערכת הפוליטית היהודית, כמעט כולה, חוזרת ומשננת שחייבים להחזיר את החוק ואת הדין לאזורים האלה, אחרת יהיה פה רע. נשרפים פה מתקני תשתית. שמים מקררים על כבישים. יש השתלטות של ארגוני פשע.
הוא לא לגמרי חולק על האבחנה, אבל חולק על הדרך לפתרון. "המדינה נכנסה לאקסטזה. האזרחים הכי נאמנים יהפכו ככה לעוינים. אני לא מאשים את התקשורת. אתם ניזונים מהקיצוניים שיש בתוך משרדי הממשלה, שהם נגד הממשלה הנוכחית. מה הגורל של הבדואים? 72% הם מתחת לגיל 20. אני יכול להגיד לצעירים האלה – מדינתי טובה לי?". הוא אומר שהמדינה חייבת להקצות, חוקית, רשמית, אלפי דונמים נוספים לבדואים. השמעתי את הטענה הזו לפקידים, והם נזעקו: "אתה יודע כמה דונמים לנפש מקבלים הבדואים, ביישובים החדשים ובכלל? יותר מהיהודים בכל האזור. יש 11 אלף דונם רק ביישוב הזה, סעווה! זה הגודל של רמת-גן". בדקתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: לרמת-גן 16 אלף דונם. ואין בה חקלאים.
יש גורמים ברשויות התכנון שרוצים בכלל להקטין את גודל היישוב, ובקרוב תוגש בקשה למשרד הפנים. וגם קרן קיימת עוד לא סיימה; שני קילומטרים דרומית לסעווה יש לה אדמה משלה שהיא מחזיקה ומתעתדת לנטוע שם. עוד מעט קק"ל תהיה בשליטת חיים כץ מהליכוד. "לא מנסור עבאס ולא אלוהים יוכלו לעצור את הנטיעות האלה. השטח יידלק שוב", אמרו לי גורמים בשטח.
הנבואה שלהם אולי תתגשם, אבל משהו השתנה. כראש ממשלה, בנימין נתניהו נתן הכשר למנסור עבאס. איש לא יוכל ליטול ממנו את התקדים ההיסטורי הזה. עכשיו לבדואים יש מפלגה בקואליציה; אמיתית, לא כמו הסיעות שסונפו למפא"י בשנות ה־50. השפה של תכתיבים, חינוך מחדש וכוחנות לא יכולה להתקיים עוד במהדורתה הקלאסית. משה דיין אמר ב־1963: "צריך לעשות את הבדואים לפועלים עירוניים... פירושו שהבדואי לא יחיה על אדמתו ועם עדריו אלא יהיה לעירוני הבא הביתה אחר הצהריים ונועל נעלי בית. ילדיו יורגלו לאב הלובש מכנסיים, בלי שברייה, ואינו פולה כינים בציבור. הם ילכו לבית הספר מסורקים עם שביל". אפילו את המדיניות הפטרנליסטית הזו לא הצליחה המדינה ליישם; היא פצחה במלחמת התשה נרחבת בנגב בניסיון לדחוק את הבדואים או לפחות להגביל את שטח המחיה שלהם. גם בזה נכשלה למדי.
הנזק של מלחמת ההתשה ניכר. "לפני 20 שנה הייתי גאה במדינה. אני לא סורי, אני לא קפריסאי, אני לא טורקי. אני ישראלי ואשאר ישראלי, בדואי, מוסלמי מהדרום. כל עוד יש זעתר וזיתים", פוסק אבו-סביית.
הבטתי על חורשת הזיתים הקטנה לצידנו, בשעה שהאבק התערבל סביבה. כמה מהעצים נראו גוועים. אין להם מים, אמרו לי בני שיחי.
ציטוט
"בני מוחזק בחדר עם חרקים"
(אמו של נובאק ג'וקוביץ' מתמרמרת על הבידוד שנכפה על בנה הלא-מחוסן בהנחיית ממשלת אוסטרליה, רגע לפני ששוחרר בהוראת בית המשפט)
