לאחר האירוע הפלילי החמור ברחובה הראשי של רמלה, כאשר רימון שנזרק לעבר חנות התפוצץ והעלה באש את יושבי החנות וכן מכונית שחנתה בסמוך - הגיע השר לביטחון לאומי בן גביר למקום מלווה במפכ"ל המשטרה החדש דני לוי. הוא האשים את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה שמונעת ממנו להשתמש במעצרים מנהליים נגד חשודים בעבירות פליליות קשות -
דבר שלטענתו יכול היה לסייע במניעת עבירות פליליות.
היועצת המשפטית לממשלה צודקת לחלוטין בטענתה שאין למשטרה סמכות לעצור אדם החשוד בעבירה פלילית באמצעות מעצר מנהלי. מדובר באמצעי חריג ויוצא דופן במדינה דמוקרטית. המעצר הרגיל הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי בישראל הוא המעצר הפלילי, המקובל לטיפול בחשודים בעבירות פליליות. הוא דורש מהמשטרה קודם שהיא מבקשת לבצע מעצר להודיע לחשוד את עילת המעצר - כלומר, להוכיח כי בידיה חומר ראיות המעלה חשד סביר שהאדם שהיא מבקשת לעצור עבר עבירה ברת מעצר. נוסף לכך שהיא צריכה להצביע מדוע היא לא יכולה להמשיך בחקירה בלא לפגוע בחופש של אותו אדם חשוד, העצור זכאי לדעת לא רק במה הוא חשוד - אלא גם מי הם מאשימיו ומהו חומר הראיות שהמשטרה אספה נגדו.
כשמדובר בארגוני פשיעה, דוגמת אלו שביצעו את הפשע המתועב ברמלה, קשה למשטרה לחקור את החשודים בביצוע העבירות. מדובר בעבריינים מנוסים שלא ימהרו לשתף פעולה עמה ולא ימהרו להודות במיוחס להם , והמעצר בדרך כלל לא יגרום להם להודות במעשים. הדרך כמעט היחידה להביא להעמדתם לדין היא גיוסו של עד מדינה מתוכם ,וזו משימה לא פשוטה.
לעומת זאת, מה שמכונה "מעצר מנהלי" הוא מעצר אחר, שונה, שהמחוקק שמר אותו רק כלפי אדם החשוד בעבירות ביטחון, כאשר לא קיימת לגביו אפשרות לעצרו בדרך הרגילה - שכן הראיות שהביאו את החוקרים להגיע אליו מקורן בחומר מודיעיני של אנשים הקרובים לאדם זה, ולא ניתן לחשוף את זהותם של המקורות מבלי לסכן את חייהם ואת חיי בני משפחותיהם.
למעשה, במשטרה - או ליתר דיוק, בשב"כ, האמון על חקירת עבירות ביטחון - יודעים כי החשוד ביצע או עומד לבצע עבירות ביטחון, אבל לא יכולים לחשוף לחשוד את חומר הראיות, כפי שהחוק מחייב בהליך הפלילי הרגיל, בשל סכנת חיים למקורות. הדילמה של המשטרה והשב"כ היא האם להימנע מביצוע מעצר פלילי רגיל, בשל אי היכולת לגלות את המקורות - כשהמשמעות היא שחרורו המיידי של החשוד, על כל המשתמע מכך - או בלית ברירה להפעיל מעצר יוצא דופן על ידי רשות שלטונית. חוק המעצרים המנהליים משנת 1979 מנסה לאזן אל מול הפגיעה בזכויות החשוד בעבירת ביטחון על ידי כך שהוא דורש שאותו מעצר יאושר על ידי נשיא של בית משפט מחוזי המוסמך לבחון את כל החומר החסוי הנמצא בידי השב"כ - ורק אם הוא משתכנע שאכן יש בסיס לחשד ביחס לאותו עצור, המעצר יאושר.
דרך זו של המעצר המנהלי, לו הייתה מופעלת גם בהליך פלילי, הייתה פוגעת קשות בזכויותיהם של אזרחים החשודים בביצוע עבירות בכך שמונעים מהם לדעת מה החשד כלפיהם ומי הם המקורות שסיפקו למשטרה את הראיות
ברור שדרך זו של המעצר המנהלי, לו הייתה מופעלת גם בהליך פלילי, הייתה פוגעת קשות בזכויותיהם של אזרחים החשודים בביצוע עבירות בכך שמונעים מהם לדעת מה החשד כלפיהם ומי הם המקורות שסיפקו למשטרה את הראיות. מצד שני, דרך זו הייתה מאפשרת למשטרה שלא לטרוח לחפש אחר ראיות קבילות בבית משפט.
מעצר מנהלי הוא חריג ושמור רק לעבירות נגד ביטחון המדינה, וצודקת היועצת המשפטית לממשלה המתנגדת להרחבת החוק גם ביחס לעבירות פליליות רגילות. הצעד הבא במדינה דיקטטורית הוא מעצרם של מתנגדים פוליטיים באמצעות מעצרים מנהליים - ואנחנו לא רוצים להגיע לשם.
