נפתח בשלושה נתונים שהשילוב ביניהם מעורר חרדה: מחקר של הפסיכואנליטיקן האמריקני ריצ'רד גרטנר מ-1999 מצא ש-64% מהפגיעות המיניות מבוצעות על ידי גברים שנפגעו בעבר בעצמם, אולם לא טופלו. מחקר אחר (של פרופ' רחל לב-ויזל ופרופ' צבי איזיקוביץ') מצא ש-52% מהנפגעים עד גיל 17 הם בנים. ואולי הנתון הקריטי ביותר שנמצא הוא שרק כ-10% מהפניות למרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בכל שנה הם של בנים או גברים. וכאן מתחילה הצרה: אנחנו לא מצליחים להגיע לבנים נפגעים ולטפל בהם.
המספרים האיומים האלה מספרים לנו שיש מסה אדירה של בנים שנפגעו, לא קיבלו מענה ונמצאים בסבל גדול. הנתונים האלה איומים פי כמה מאחר שהם משרטטים היטב את שימור מעגל הפוגענות (Victim to Offender Cycle). כדי לטפל בתופעת הפגיעות המיניות אנחנו קודם כל צריכים להשקיע משאבים רבים כדי להגיע לבנים שנפגעו ולטפל בהם.
אבל איכשהו, השיח הזה לא מצליח להגיע לכותרות. כמה פעמים נערך בכנסת דיון בנושא פגיעה מינית בבנים והשלכותיה? כמה פעמים נתקלתם בכלי התקשורת בסטטיסטיקות שתוארו לעיל? מישהו שמע על שיח כזה שמתקיים בבתי הספר? ולא פחות חשוב: האם יש השקעה ראויה בהכשרות אנשי טיפול - עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רופאים, צוותי סיעוד, קלינאי תקשורת ועוד – המיועדים לבנים שנפגעו?
יש סיבות רבות להיעדר שיח כזה. חלקן קשורות לאתוס הגברי והמאצ'ואיסטי בישראל, שמתקשה מאוד לשאת, לראות ולדבר על פגיעוּת. חלקן קשורות לארגונים שיש להם מוטיבציה לשמר את השיח שמקבע את כל הנשים כקורבנות ואת כל הגברים כמקרבנים.
ההכרה שיש טוב בסיסי גם במי שפגע תאפשר לו לקחת אחריות ולהיכנס לתהליך שיקום אמיתי. השיח החברתי המאשים-ותו-לא עלול להוביל להמשך ההסתרה כמו גם לצעדים רדיקליים עמו התאבדות
אז הנה הצעה רדיקלית: הדיון בפוגענות מינית צריך להתקיים באופן שונה. כשבכיכר העיר, הפיזית או הווירטואלית, מתהווה שיח שלילי וחד-ממדי כלפי מי שאי פעם פגע, יש סיכוי נמוך בלבד שהוא יבקש סליחה כנה או ייקח אחריות אמיתית. מניסיוני בקליניקה, הדרך היעילה לגרום אדם לעשות תשובה היא להביא אותו למצוא "נקודה טובה" בעצמו, שבה הוא לא חווה עצמו רק כפוגע או כמי שפגע. כשאדם מוצא בעצמו "נקודה טובה", הוא מתקשה לשאת את העובדה שגרם נזק לאחר. קל וחומר כשמדובר במי שנפגע מינית בעברו, חווה על בשרו את העוול - וכעת מתברר לו שגרם לאחר את אותו נזק.
ההצעה כאן היא לשיח מורכב יותר. ההכרה והתיקוף שיש טוב בסיסי גם במי שפגע, תאפשר לו לקחת אחריות, לשנות דפוסים פוגעניים ולהיכנס לתהליך שיקום אמיתי. השיח החברתי המאשים-ותו-לא עלול להוביל בנקל להמשך ההסתרה וההתכחשות לפוגענות, כמו גם לצעדים רדיקליים של חוסר לקיחת אחריות - כמו התאבדותו של חיים ולדר – ששוב הותיר את קורבנותיו אלומים, ועלול ליצור למעשה רה-טראומטיזציה של הפגיעה.
לשיח חדש שכזה יכולה להיות השפעה מיטיבה גם עבור מי שנפגע. בקשת סליחה של אדם שבאמת מצטער על מעשיו היא יקרה מפז עבור הקורבנות ויש בה סממנים חשובים של פרקטיקת "צדק מאחה". זה לא שיח של השתקת הפגיעות או הכשרת השרץ. נהפוך הוא. זהו שיח שמציע עמידה חברתית אחרת, איתנה ורחבה יותר לצד מי שנפגע.
שיח מאחה ומקדם על אודות פוגענות יתרחש רק מתוך האפשרות לראות את הטוב אצל מי שפגע ואת פוטנציאל השיקום שלו. הקריאה הזו מיועדת קודם כל אלינו הגברים (כמה ארגוני גברים הדומים לויצו או נעמת אתם מכירים?), אבל בעצם לחברה הישראלית בכלל.
- אוֹרי פריד הוא עובד סוציאלי, חוקר גבריות ומרצה מן החוץ בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
