לפני כמה זמן הייתי בנסיעת רכבת בגרמניה. חבשתי מסיכה, כמובן. מסיכה מעולה וגם חמודה למראה. אבל כשהרכבת חצתה לתוך מחוז בוואריה נדרשו כל הנוסעים להחליף באחת למסיכה מסוג אחר לגמרי, מוּכתב, אף שזו אותה רכבת עם אותם אנשים. למה? כי יש מדיניות של הממשלה ויש מדיניות של המחוז. ובעיקר יש הרבה בלבול. אגב, כך זה בכל העולם, עולם של אי-ודאות, וכולנו – כל אזרחיות ואזרחי כל המדינות - חיים כרגע את הסערה, האנדרלמוסיה והספק. כולנו מבולבלים, חלקנו מפוחדים, ובמצב כזה תמיד מתחשק לזרוק את האשמה על מישהו. והמישהו הזה הוא תמיד הממשלה.
ובכן חברות וחברים – תרגיעו. האומיקרון מטריף את הדעת לאזרחים ולממשלות בעולם כולו. בשום מקום אין מודל התנהלות מנצח. הדעות חלוקות כמספר המדינות בחזקת עשר. קחו את אירופה למשל: באוסטריה, מהחודש הבא, תהיה חובת התחסנות וקנסות כבדים לסרבנים; גרמניה שוקלת תקנה דומה; באנגליה – כמו בארץ - הכול פתוח אבל נוקטים תו ירוק ורוב הציבור מחוסן; בהולנד יש מעין סגר ברוב המדינה, אבל דווקא בתי הספר כן פועלים.
בארה"ב מחויבים כל עובדי הממשל להתחסן, אבל יש מדינות בתוכה שבהן המושלים נוקטים מדיניות הפוכה, ואפילו לא מחייבים מסיכות בחללים סגורים. יש מדינות בעולם שמערכת החינוך בהן סגורה הרמטית והלמידה עברה לזום, ויש מדינות אחרות שבראש מעיניהן עומדת שמירת על הלימודים כסדרם.
אני, למשל, עוטה מסיכה כפולה כשאני נכנסת להופעה. עניין של זהירות וגיל. אבל אני לא נמנעת מההופעה עצמה. ואתה, אם אתה מבוגר ורגיש יותר, יכול להימנע
כלומר, אין בשום מקום בעולם מדיניות מוכחת. ההוראות משתנות תדיר ממדינה למדינה בהתאם להתחוורות נתוני המגיפה. האזרחים, התקשורת והאופוזיציות בכל העולם מבקרים את הממשלות שלהם, אבל בדרך כלל שומרים על כללי המשחק המוכרים.
ואצלנו? כאן כולם צורחים.
בישראל כולם יודעים יותר טוב. כאן הכול דרמטי, כאן הכול פוליטי, כאן הכול מוקצן ובוטה. על כל מניין יהודים יש מיליון דעות. כאן כולם מומחים. חוץ, כמובן, ממי שזה מקצועו והוא אמוּן על המלאכה. פוליטיקאים שהסמיכו את עצמם כמומחי אפידמיולוגיה מבלבלים במוח ככל שזה משרת את האג'נדה שלהם, שכלל לא קשורה למגיפה, ואנשי תקשורת חמורי סבר הפכו לחוקרי מגפות ומשיאי עצות שחלילה אם לא יקשיבו להם.
אנחנו צריכים להירגע. לטעמי, לא רק שהמדיניות הנוכחית הננקטת אינה מבולבלת, אלא שהיא טובה כי היא משדרת את המסר הבא, הסופר-חשוב: אזרחיות ואזרחים - קחו אחריות על החיים שלכם. מדובר בממשלה, לא בבייביסיטר שלכם. לא צריכים להנחות אתכם בכל סיטואציה. אתם ילדים גדולים.
הממשלה רוצה שהחיים של כולנו ימשיכו להתנהל באופן שפוי – שתמשיכו לעבוד ולפרנס את המשפחות ושתמשיכו לשלוח הילדים לבית הספר אם הם לא נדרשים לבידוד. היא רוצה, ובכן, שתמשיכו לחיות. ולכן הממשלה אומרת לכם: תתחסנו, תקפידו על מסכות בחללים סגורים, תשמרו על המבוגרים ותבודדו את עצמכם אם אתם חולים (לאו דווקא רק בקורונה). אבל אל תצפו ממני לעשות עבורכם הכל. בטח לא לקבל החלטות אישיות.
לכן, אם את (וזה חל כמובן גם על גברים) מחוסנת ובריאה אבל מרגישה פתאום משהו (כאב גרון, שיעול, אולי קושי בנשימה), תעשי בבית בדיקת אנטיגן (אבל ביסודיות, גם בגרון וגם באף). יצאת שלילית פעמיים – המשיכי לחיות את חייך. יצאת חיובית – שבי בבית כמה ימים, בבידוד עצמי, עד שתצאי נקייה בבדיקות בהמשך השבוע. והכי חשוב - תהיי אחראית ותימנעי מלהדביק אחרים.
אני, למשל, עוטה מסיכה כפולה כשאני נכנסת להופעה. עניין של זהירות וגיל. אבל אני לא נמנעת מההופעה עצמה. ואתה, אם אתה מבוגר ורגיש יותר גופנית, אתה בהחלט יכול להחליט להימנע למשך זמן מה מללכת לסרטים או למסעדות. ההחלטה שלך. אל תצפה מהמדינה להחליט עבורך על הכל.
ג'ודי ניר מוזס שלוםובכל אי-הוודאות הזו יש כנראה רק שני דברים שעליהם יש קונצנזוס עולמי או לפחות רוב של מצדדים: שמדיניות הסגרים ההרמטית לא רק שכשלה, אלה שהיו לה אפקטים משניים נוראיים: קריסת כלכלות, קריסת משפחות, התאבדויות, אלימות במשפחה, דיכאונות אישיים וקולקטיביים. כלומר שצריך לשמר את הכלכלה וחיי העבודה והיצירה השוטפים במסלול פתוח ונורמלי ככל האפשר.
והדבר השני – שהחיסונים עובדים. הם אמנם לא מונעים לגמרי הדבקות באומיקרון, אבל הם עושים את העבודה שלהם היטב: הם מונעים התפתחות מחלה קשה. כך שגם אם את מחוסנת ונדבקת, המחלה בדרך כלל עוברת עליו בקלות רבה. אז בריאות לכולם. וגם שפיות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
