האם סין מתכוונת לכבוש ולספח את טייוואן בכוח, או שאלה רק איומי סרק? חד-משמעית כן. בדיוק, אבל בדיוק כמו שפוטין התכוון לכך ערב פלישתו לאוקראינה, למרות שהיו שפקפקו בכך (לא כותב המאמר הזה). ובדיוק מאותם מניעים, או תירוצים.
תקציר הפרקים הקודמים
כפי שאי-אפשר להבין את המזרח התיכון המודרני בלי להבין את משמעות פירוק האימפריה העות'מאנית למרכיביה השונים בתום מלחמת העולם השנייה, כפי שאי-אפשר להבין את האיחוד האירופי בלי להבין את הטראומה של שתי מלחמות העולם – הראשונה אף יותר מהשנייה, כי בה נכחד דור שלם של צעירים - כך אי-אפשר להבין את סין בלי להבין, מתוך ההיסטוריה הארוכה והמפוארת שלה, את המשמעות האדירה של מה שהסינים מכנים "100 שנות ההשפלה". למען הדיוק 110, שנות השפלה, המתחילות במלחמת האופיום הראשונה ומסתיימות בניצחון מאו דזה-דונג והקומוניסטים במלחמת האזרחים בסין (כמובן, מה שבא אחר כך היה שורה של אסונות מעשה ידי המשטר – הקולקטיביזציה בחקלאות, הזינוק הגדול קדימה, מהפכת התרבות וכל השאר - אבל זה כבר סיפור אחר).
סין, הממלכה התיכונה, זו שתרבותה הייתה כה נישאת ונעלה מעל הברברים, הובסה בזירה הקובעת באמת – המלחמה. והיא אולצה לוותר על שטחי מולדת – הונג קונג לבריטים בתום מלחמת האופיום, מקאו לפורטוגלים, הודו-סין לצרפתים, פורמוזה ליפנים. בתום מלחמת האזרחים נמלטו המנוצחים, בהנהגת צ'יאנג קאי שק, לפורמוזה, טייוואן, והקימו בה את מה שנקרא סין הלאומנית. אבל – צ'יאנג לא רצה להיות מנהיג של אי קטן. הוא רצה להיות מנהיג סין. והוא שכנע את עצמו שהסינים יתפכחו משלטון מאו – אולי התפכחו, אבל איש לא שאל אותם – ושהם ירצו בשובו. זו הייתה אשליה מוחלטת, איש לא התגעגע לשלטונו המושחת והרודני.
סין חייבת מבחינתה למחוק כל שריד של מאה שנות ההשפלה, השנים שבהן נקרעה לגזרים בידי כוחות זרים, מהבריטים החמסנים ועד היפנים הכובשים. היא חייבת לאחד את סין כולה תחת שלטון בייגי'ינג
אבל הנקודה היא אחרת – סין חייבת מבחינתה למחוק כל שריד של מאה שנות ההשפלה, השנים שבהן נקרעה לגזרים בידי כוחות זרים, מהבריטים החמסנים ועד היפנים הכובשים. היא חייבת לאחד את סין כולה תחת שלטון בייג'ינג. זה אמר טיבט, ועם התחזקות סין לאחר מות מאו וחתימת ההסכמים בידי יורשו, אחד המנהיגים הדגולים בתולדות סין, דנג קסיאו פינג, עם פורטוגל ועם בריטניה - גם מקאו שבה לחיק המולדת. הונג קונג גם, על-פי העיקרון – שהופר – מדינה אחת, שתי שיטות.
ונותר פצע פתוח אחד. טייוואן. סין דורשת את השבתה לחיק המולדת. טייוואן מנסה לשרוד – גם אחרי שממשל ניקסון נאלץ להכיר במציאות ולהכיר בכך שסין, ולא טייוואן, היא אכן סין, ולה יועבר המושב במועצת הביטחון. מעמדה של טייוואן נותר מעורער – אבל נותרה לה הגנה אמריקנית, הגנה צבאית.
עד כה.
נורמנדי על סטרואידים
כל העולם ניסה להפיק לקחים צבאיים, מדיניים ומה לא ממלחמת רוסיה-אוקראינה. סין הופתעה לרעה מיכולות הצבא הרוסי, ובעיקר חייבת לקחת בחשבון את היכולות המודיעיניות המדהימות של המערב, כפי שהתגלו. הרי פלישה לטייוואן תהיה נורמנדי על סטרואידים – יש להעביר כוחות פלישה של עשרות אלפי חיילים ומאות טנקים על פני קרוב ל-200 קילומטרים בים. חִשְׁבוּ על ההכנות – יש להכין ארמדה, נשק, תחמושת, מנות קרב, מנות דם, דלק וכל השאר. כלומר, הלוויינים יקלטו את כל זאת – ויהיה לטייוואן לפחות חודש הכנה. זאת כמובן פרט לסוכנים ויחידות קומנדו שיפעלו ברגע הפלישה לחיסול מרכזי שליטה ובקרה, והשתלטות על נקודות מפתח.
השאלה הגדולה היא אם טייוואן תילחם. אם הטייוואנים יהיו צ'כוסלובקים או אוקראינים. איש אינו יודע, עד הירייה הראשונה.
וההגנה האמריקנית? כאן הדברים מסתבכים, כאילו לא היו מסובכים מספיק עד כה. סין לא יכולה להכין תוכניות על סמך ההנחה שטראמפ, שאינו מכיר כלל במושג בעלות ברית, כך נראה, לא יתערב. הרי לפני מלחמת קוריאה שר החוץ האמריקני דין אצ'יסון פרסם את מפת האינטרסים החיוניים של ארצות הברית באוקיינוס השקט, יפן נכללה, דרום קוריאה לא. מה מבין האדם הסביר, נניח קים איל-סונג? שארצות הברית לא תתערב אם צפון קוריאה תפלוש. אבל משלל שיקולים – חלקם שיקולי פנים – ארצות הברית התערבה.
על כן סין בונה נושאות מטוסים – כדי להגיע לאיזון אסטרטגי מול ארצות הברית בזירה הימית והאווירית באזור שבו תהיה המלחמה, אם תהיה. על כן היועץ לביטחון לאומי הקודם של ארה"ב, ג'ייק סאליבן, הזהיר שהאקרים סינים חדרו למערכות השליטה והתשתיות האמריקניות כדי לחבל בתקשורת לאוקיינוס השקט -אבל גם ליצור מאזן אימה המבהיר לוושינגטון: אם תתערבו אתם תיפגעו, ובאמריקה, לא (או לא רק) בזירה הטייוואנית.
לא רק אופציה צבאית
יש גם אופציות נוספות. ההערכה האמריקנית היא שסין תשלים את הכנותיה עד 2027. במונחים גיאו-אסטרטגיים מדובר במחר. סין, כמובן, יכולה להשמיד את טייוואן מתי שתרצה. היא לא רוצה. היא רוצה טייוואן שלמה, עשירה, חלק מסין.
וכאן יש אקס פקטור. שבבים. חברת tsmc הטאייוונית מייצרת את השבבים המתקדמים בעולם. השתלטות סינית עליה ועל המפעלים מביאה את סין לשוויון, לפחות, מול ארצות הברית בתחום קריטי. האם טראמפ מוכן לכך? אולי כן, הרי הוא רואה בכל חברה מתחרה בחברה אמריקנית. כמובן, אם ארצות הברית לא תעשה דבר, כל המדיניות שלה במזרח הרחוק – וגם מה ששיישאר מברית נאט"ו בשלב זה - תתפורר לחלוטין. או שכל המדינות - יפן, דרום קוריאה וכו' - ינסו לעשות את הדיל הטוב ביותר עם סין, או שינסו להשיג תעודת ביטוח בדמות נשק גרעיני.
ואולי זו הדרך בה תבחר סין: מצור ימי. כלומר, לחנוק את טייוואן, בלי אף ירייה. לא לאפשר לשום אונייה, ואולי שום מטוס, להגיע, או לצאת. אין ייבוא, אין ייצוא. אין נפט, מזון וכל שאר הדברים שטייוואן חייבת ברמת היום-יום
ויש אופציה נוספת. לא פלישה. לא הסתערות מסוכנת על החופים, כאשר טילי יבשה ים ואוויר ים יכולים לחסל אוניות ממרחק. ואולי זו הדרך בה תבחר סין: מצור ימי. כלומר, לחנוק את טייוואן, בלי אף ירייה. לא לאפשר לשום אונייה, ואולי שום מטוס, להגיע, או לצאת. אין ייבוא, אין ייצוא. אין נפט, מזון וכל שאר הדברים שטייוואן חייבת ברמת היום-יום, אין ייצוא של שבבים או כל מוצר אחר. מצור כזה ימוטט את טייוואן. אלא אם תהיה ארמדה בין לאומית, או אמריקנית, שתפרוץ את המצור הזה. זוכרים את הניסיון לגייס ארמדה כזו שתעבור במצרי טירן ערב מלמת ששת הימים? הסיכויים לא גבוהים.
בעוד שנה בחירות האמצע בארצות הברית, סיכוי גבוה שהדמוקרטים ישיגו רוב לפחות באחד משני בתי הקונגרס. ב-2028 טראמפ מסיים את כהונתו – ואי-אפשר לדעת מי יירש אותו, האם בדלן בהתאם למורשתו או מישהו במורשת ביידן, נניח. ובין שני התאריכים האלה, 2027, השנה שבה סין תשלים את הכנותיה.
קללה סינית, כמה מתאים, מאחלת: הלוואי שתחיה בזמנים מעניינים. הזמנים מעניינים. מדי מעניינים.
