בואו ניקח כמה מהכותרות והאירועים של החודש האחרון לבדו – לא לפי סדר חשיבות (כן, בעולם קורים עוד דברים חשובים מאוד – למשל השלמת אטלס תאי האדם, שסביר שבעתיד יהיה בעל משמעות גדולה יותר מאשר נפילת ממשלה או משאל עם – אבל עליהם ועל חסרונות התקשורת נדבר בפעם אחרת).
אז מה המשותף, אם יש, לנפילת משטר אסד, משאל עם במולדובה שבו לתדהמת הכל האינטרס הרוסי כמעט מנצח, להפגנות בגאורגיה מדי לילה נגד המשטר הפרו-רוסי, לנפילתה של ממשלת צרפת, להכנותיה של אירופה למלחמה נגד רוסיה תוף שאיפה לכוח הגנה אירופי שאינו תלוי בארצות הברית, לביטול הסיבוב השני בבחירות לנשיאות ברומניה, להתפרקות סומליה, להמשך מלחמת ההתשה באוקראינה שבה נראה שאוקראינה על סף קריסה (אבל גם רוסיה במצב קשה) ולעוד שלל אירועים, כולם מהשבועות האחרונים בלבד?
2 צפייה בגלריה
תמונה של בשאר אסד מחוררת מכדורים על בניין ממשל בחמה, סוריה
(צילום: AP Photo/Omar Albam)
יש משותף. יש אפילו סיבת - או סיבות - עומק. לא, הכוונה אינה, או אינה רק, לכותרת המיתולוגית "העולם כמרקחה", או שארגון "ספקטר" הנורא מסדרת סרטי ג'יימס בונד, בראשות ארנסט סטאברו בלופלד, שב לחולל מהומות בעולם.
ניצחנו! ניצחנו?
נשוב שלושה עשורים לעבר. בשנת 1992 פרסם פרנסיס פוקויאמה ספר על בסיס מאמר, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". ניצחנו, הוא אמר. אנחנו – הדמוקרטיות הליברליות הקפיטליסטיות, ובראשן כמובן ארצות הברית - הבסנו את אויבינו, הקנאים הדתיים, הפשיסטים, הנאצים, וכעת הקומוניסטים. כל העולם יודע שהדרך היחידה לאושר ולעושר היא דמוקרטיה קפיטליסטית, ההיסטוריה נגמרה (שנים ספורות לאחר מכן, גם כן בספר על בסיס מאמר, טען סמואל הנטינגטון כי דווקא להיפך: כעת אנו נכנסים לשלב המסוכן ביותר, התנגשות ציוויליזציות, אבל על המאבק האידיאולוגי הזה ותקפותו גם בפעם אחרת).
לכאורה פוקויאמה צדק – אחרי העולם הדו-קוטבי של שתי מעצמות-העל ארצות הברית וברית המועצות, הגיע עידן ההגמוניה האמריקנית. אלא שהוא היה קצר להפליא
הנקודה היא שלכאורה פוקויאמה צדק – העולם אז היה תחת הגמוניה מערבית, אמריקנית בעיקר, מוחלטת. אחרי העולם של קונצרט המעצמות שהתקיים מאז מלחמות נפוליאון, ובעצם קודם לכן עד מלחמת העולם השנייה, ואחריה העולם הדו-קוטבי שבו שני גושים יריבים בראשות שתי מעצמות-העל ארצות הברית וברית המועצות, הגיע עידן ההגמוניה האמריקנית.
אלא שהוא היה קצר להפליא. וכעת, אנו בעולם שבנוי כעוגת שכבות: בצמרת שתי מעצמות-על – ארצות הברית וסין. השכבה הבאה היא שתי מעצמות-על פחותות – רוסיה, המידרדרת, והודו, בעלייה. מתחתן מעצמות אזוריות – יפן, טורקיה, איראן, בריטניה, צרפת, גרמניה, ברזיל, וכך הלאה. כמובן, לעיתים הקו בין מעצמה אזורית ועולמית, או בין מעצמה אזורית למדינה חזקה באותו אזור, הוא בעייתי. אבל הרעיון ברור.
אורן נהריללא קרדיטנקודה חשובה נוספת העולה ישירות מחלוקת העולם הזו ומההיסטוריה: לפחות מאז עליית פוטין לשלטון, ועלייתה האיטית של סין, שוב, למרכז הבמה העולמית, אנו רואים מלחמה קרה חדשה. מלחמה שבה ישנו ציר המעוניין לשנות את מאזן הכוחות העולמי, ולהילחם – פיזית, כלכלית, תרבותית – בדמוקרטיה הליברלית המערבית. הציר הזה הוא רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה (ועוד כמה מדינות כמו בלארוס, ונצואלה ועוד). חשוב לזכור: חלק גדול מאוד מהעולם, מה שמכונה הדרום הגלובלי, לא מחויב לאחד הצדדים, ואם כבר מעדיף את סין, למשל, על פני ארצות הברית.
החזיתות החמות: אוקראינה וישראל
המלחמה הקרה הזו שונה לחלוטין מקודמתה – בימי מסך הברזל לא היה למעשה שום קשר בין הצדדים. לא היו תיירים, שיתופי פעולה כלכליים, אקדמאים היוצאים לשנת שבתון אצל היריבה. כיום יש. ועדיין – ציר הכאוס רוצה לשנות מיסודו את מאזן הכוחות העולמי, הנוטה, עדיין, לטובת המערב.
ובמלחמה הקרה הזו יש כעת שתי חזיתות חמות – אוקראינה, וישראל. אוקראינה, שבה רוסיה אולי מתקרבת לניצחון, ואולי ניצחון פירוס, במלחמת ההתשה שלה, והזירה הישראלית, שבה אחרי שנה נוראה ישראל מתקרבת להישגים. לא, לא ניצחון, ודאי לא מוחלט, אבל בשבועות האחרונים ישנם הישגים אדירים.
2 צפייה בגלריה
רוסיה מושכת בחוטים. נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי עם נשיא צרפת עמנואל מקרון בבודפשט, לפני כחודש
(צילום: Ludovic MARIN / AFP)
בהקשר הזה של ניסיון ערעור המערב צריך גם לראות את המעורבות הרוסית בגאורגיה ובמולדובה, את התמיכה הרוסית במועמד הימין הקיצוני ברומניה - שזינק ביום הבחירות פי ארבעה במספר תומכיו - ואת העלייה במספר המפלגות באירופה המעוניינות ביציאה מהאיחוד האירופי ומברית נאט"ו וממומנות בידי מוסקבה. רוסיה, אמר הדיפלומט האמריקני הנודע ג'ורג' קינן, מייסד תיאוריית הבלימה, מכירה רק בשני סוגי מדינות – כפופות ואויבות. ומדינות, בעיקר בגבולותיה, חייבות לבחור. ורוסיה אגרסיבית. מאוד. וזה הצליח לה בעשור האחרון – ייצוב משטר אסד, הפלישה לגאורגיה, מחיצת האופוזיציה הפנימית. סין הולכת ונעשית דיקטטורית יותר ויותר תחת שי, צפון קוריאה מאיימת יותר, איראן הקימה טבעת אש ובמקום שהיא תהיה מבודדת ותחת סנקציות ישראל מצאה עצמה נלחמת במספר חזיתות נגד שלוחות איראניות.
עד כה.
הסיבה הטובה, והסיבה האמיתית
נפילת משטר אסד – תוצאה שאיש לא חזה, כולל ארדואן, שנתן אישור למורדים האיסלאמיסטים לצאת למתקפה על חלב – היא מהלומה קשה לציר הזה. היא יכולה להביא לשלל תוצאות – והן לא או-או אלא אולי גם וגם. ייתכן שאויבי חיזבאללה בלבנון ירימו ראש כעת כשחיזבאללה מוכה, ייתכן שסוריה תתפורר סופית, ייתכן שאיראן תפרוץ לגרעין מתוך חשש להישרדות המשטר, ייתכן שההתקוממות האזרחית הבאה באיראן תביא לנפילתו, ייתכן שניצחון האיסלאמיסטים בסוריה יביא לגלי טרור וחמור מזה בירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות.
ומדוע כעת? לכל דבר שקורה, אומר הפתגם הציני, יש שתי סיבות – סיבה טובה וסיבה אמיתית. אז יש תהליכים שהבשילו, במיוחד מלחמת 7 באוקטובר שהחלישה מאוד את חיזבאללה, ומלחמת אוקראינה שעברה את יומה האלף ושני הצדדים לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב. וכמובן הסיבה הנוספת – עוד חודש יש נשיא חדש בארצות הברית. בלתי צפוי, גחמני, שבא עם אג'נדה בעיקר פנימית – אבל גם עולמית.
עד לפני חודש, התחזית הכללית – והיא תקפה במידה רבה עדיין – הייתה שטראמפ יכפה על אוקראינה הסכם, או כניעה מעשית, כי יפסיק לשלוח לה נשק ומימון. אבל האם השפלת רוסיה, התבוסה האסטרטגית שספגה כעת בסוריה, יכולים לשנות זאת? וכמובן – מי ינצח במשיכת החבל הפנימית בממשל החדש, הניצים המתנגדים לפוטין או טולסי גבארד תומכת פוטין?
כולם – מישראל דרך טורקיה ועד זלנסקי - מנסים לקבוע עובדות בשטח לפני כניסת טראמפ.
הדבר היחיד הבטוח בימים שבהם הערכות מודיעין מתבררות, שוב, כחומר להומור ציני, הוא שהמאבק בין ציר הכאוס – שנחלש מאוד אחרי שנים של הצלחות – לבין המערב, יימשך, והוא רחוק מלהיות אבוד
הדבר היחיד הבטוח בימים שבהם הערכות מודיעין מתבררות, שוב, כחומר להומור ציני, הוא שהמאבק בין ציר הכאוס – שנחלש מאוד אחרי שנים של הצלחות – לבין המערב, יימשך, והוא רחוק מלהיות אבוד. את שקיעת המערב מנבאים מאז ימי האימפריה הרומית. בינתיים – דגש על המילה בינתיים – הוא עדיין חזק בהרבה. בנות הברית המערביות רבות יותר, עשירות יותר וחזקות יותר גם מהשילוב של רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה.
וההיסטוריה לא הגיעה – ולא תגיע – לקיצה.
