איתמר בן גביר בביקור בתיכון בליך
אנשים שפויים ששמעו השבוע את צווחות "שיישרף להם הכפר" בכניסה לתיכון בליך בלב רמת גן לא הצליחו להסתיר את הזעזוע. אנשים הגונים התקשו להאמין ששירים המאפיינים את התחתית המבישה של תרבות מגרשי הכדורגל יגיעו למעוזם של יפי-הבלורית-והתואר-לכאורה. עוד פחות הם האמינו שכך יתקבל שם איתמר בן-גביר, תלמידו הרוחני של מאיר כהנא, זה שתלה בגאווה בסלון ביתו תמונה של רוצח המונים, זה שזכה לשים את ידיו הערלות על סמל המכונית של יצחק רבין, כרומז לכך שעוד יגיעו אל ראש הממשלה עצמו. והגיעו. עוד איך הגיעו.
והיו שאמרו שהשירים האלה, וההערצה של התלמידים כלפי בן-גביר, הם פשיטת רגל של מערכת החינוך המחייבת חשבון נפש של המורים. "לא מדובר פה בחינוך לדמוקרטיה ולתרבות ויכוח. זאת פשיטת רגל ערכית וחינוכית", קבע ח"כ גלעד קריב, והוסיף: "לימין הישראלי יש מספיק דוברים מוכשרים. לא צריך להזמין אדם שתלה על קיר ביתו תמונה של רוצח וטרוריסט. לא זו הדרך לעודד אזרחות פעילה בקרב תלמידי בתי הספר".
האומנם? כל האשמה במערכת החינוך? האם היא זו שנרמלה את בן-גביר ובחרה אותו לכנסת? האם מערכת החינוך היא זו שנותנת לו את הלגיטימציה? היא לבדה נושאת את כל העול והאשמה על כתפיה?
ב-13 השנים האחרונות אני מכיר תלמידים ישראלים באופן אישי וצמוד, בעיקר כמורה לאזרחות. אני רואה למה הם הפכו. אני רואה כיצד מקצינות דעותיהם משנה לשנה. בלב נכמר אני עומד מולם. לא בהכרח בגלל ההתבטאויות הקשות ששמעתי מהם בכיתה (ראו להלן), אלא בעיקר כי אני יודע שהם מייצגים נאמנה את החברה הישראלית כולה. אשתף אתכם במדגם ביטויים מהשנים האחרונות, את כולם שמעתי במו אוזניי והם חרוטים בזיכרוני ובליבי:
"הפתרון הסופי הוא פתרון ראוי לטיפול במיעוטים" (כך אמר תלמיד שיצא משיעור היסטוריה).
"זכויות אדם - בסדר. חוץ מערבים".
"המורה מה את מדברת על זכויות האדם של הערבים? את סמולנית?" (תלמידים למורה מתנחלת אחרי שיעור מבוא באזרחות).
"המורה! אלאור אזריה הוא גיבור. הוא הרג מחבל!".
"אני לא אומרת להרוג אותם, אבל שילכו. יש להם מספיק מדינות".
(צילום: אבי חי)
התלמידים האלה לא פגשו את בן-גביר בבית הספר. הוא הגיע אליהם בדרכים אחרות. ובעיקר, הם לא שמעו את זה רק מבן-גביר. את השיר המזעזע "שיישרף לכם הכפר" הם שמעו וראו בין השאר בסרטון מיציע באצטדיון כדורגל שבו נוכחת שרת התרבות. לא במערכת החינוך הם שמעו ש"הערבים נוהרים" ושכל ערבי הוא תומך טרור ושח"כים ערבים אינם לגיטימיים. הפוליטיקאים הציניים משתמשים בשנאת האחר כדלק אלקטורלי, ובדרך הם מרעילים נשמות.
ומול כל אלה מתייצב המורה בכיתה, המחנך, ומנסה לדבר על זכויות אדם, על "אדם נברא בצלם". אנחנו מורים, לא אטלס. לא נוכל לעשות זאת לבד כי כבד מאיתנו הדבר.
גל סגלהרי עד לפני שבוע ראיתם בנו המורים סתם בייביסיטרים שצריכים לשמור לכם על הילדים. כעסתם שאנחנו מבקשים גמול הולם לעבודתנו. המורים מתעוררים חדשות לבקרים לרפורמות חדשות של השר הזמני במשרד החינוך, נתונים ללחצים מצד ההורים, עומדים מול תקשורת שמעדיפה פרובוקציות על ערכים, ניצבים בחזית מול הרשתות הארסיות. כשמעמדנו מידרדר – בין השאר בגלל השר, ההורים, התקשורת והרשתות - לא נוכל להושיע את החברה הישראלית.
ואף על פי כן, מאות מורות ומורים עומדים בפרץ. מנסים בכוחם הדל להציב מראה מול החברה או לכל הפחות לכוון לאופק אחר, לנסות ללמד אזרחות בסיסית כמו שמצופה ממורה במדינה דמוקרטית. אבל איך נעשה זאת לבד? אחרי רבים להטות. אל תבואו אלינו בטענות. יותר נכון, אל תבואו רק אלינו. החברה הישראלית, ומדינת ישראל כולה, זקוקות לחשבון נפש.
- גל סגל הוא מורה בתיכון ובבית ספר יסודי. מחבר הספר "הערת מעקב"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
