טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• ממשלה שהיא אסון אסטרטגי, פרק א'
• רוצה להיבחר? תביא משטרה, תכריז מלחמה
• מישהו עומד למות
• המהומות בצרפת נולדו בשכפול הקולוניאליזם
יכול להיות שמבלי שהתכוון לכך תמצת אמסלם, בגסות הרוח האופיינית לו, את הפער הענק, את התהום הפעורה, בין מה שקורה בשטח לבין התרגום שניתן לאירועים בסיעות הקואליציה המושחתת שהוקמה כאן לפני כחצי שנה. מושחתת, אגב, לאו דווקא בהיבט הפלילי. מושחתת ערכית, נשענת על קבוצה של סחטנים שאין להם כל מחויבות למדינה שבה הם חיים.
מה שאמסלם מסרב להבין זה בדיוק מה שיום השיבוש אתמול ניסה להסביר לו ולחבריו. מה שניסו להבהיר עשרות אלפי המפגינים שאיישו את הצמתים ברחבי המדינה, באחד הימים היותר לוהטים בקיץ הזה, שנהרו לנתב"ג ונדחסו שם, שהתייצבו מול שגרירות ארה"ב בתל אביב, ומילאו את קפלן בשבוע ה-28 למחאה – זה שלממשלה אין לגיטימציה ציבורית להוביל את מה שהיא מגדירה רפורמה משפטית. שאין לה, אם לדייק, לגיטימציה ציבורית כלל. נקודה. כן, גם עם 64 מנדטים, שחלק לא מבוטל מהם נתרמו על ידי מפלגות אנטי-ציוניות.
ההערכה, כפי שביטא אותה יום קודם לכן מרואיין שהזדהה כתומך בנימין נתניהו, שזה הולך להיות פלופ, שלמרבית העם נמאס מהפרות הסדר האלו, שמספר המוחים יתמעט וילך כי האנשים כבר מבינים שזה לא יעזור – התבדתה. ואם מישהו מחפש לגיטימציה לפעילות, היא נמצאת בדיוק במגרש הזה, מגרש המחאה.
אז נכון, זו לא מחאת שוקולד. היא לא אלימה, אבל היא גם לא מחאה שקטה, מנומסת, המקפידה על הוראות המשטרה. זו מחאה שמביאה לחסימת כבישים, שתוקעת אלפי נהגים בפקקי ענק, שמטרידה את בכירי הקואליציה בפתח ביתם, רודפת אחריהם לכנסים שהם מוזמנים אליהם. אבל היא, יאמר לזכות המפגינים, כמו לזכותה של המשטרה, מתנהלת בזהירות. מקפידה שלא לחצות את הקו האדום. וזה נכון גם אם אחת המפגינות, בהתבטאות אומללה, שלא לומר מטופשת, צעקה מול מצלמות הטלוויזיה בנתב"ג שזה מרגיש כמו באושוויץ.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלוזה העניין, שם נמצאת הלגיטימציה הציבורית. לא במסדרונות המשרדים הממשלתיים המאוישים באופן שערורייתי. לגיטימציה שהיא מצרך יקר ורגיש ושביר, שלפחות עד כה לא נעשה בה שימוש קלוקל. והיא יושבת, למרות הדאגה הגדולה והחשש הכבד, גם במפגש שקיימו אתמול כמה מאות טייסי מילואים המשרתים בפועל, עם אנשי משפט בכירים ומפקדי החיל בעבר, וכל זאת בשעה שכל ההמונים פשטו על רחובות הערים והצמתים הגדולים.
אז אמסלם, אם לחזור להתחלה, יכול לנפנף בביטול, להתעלם או לא לטרוח לזכור את שמו של אודי אורי. אבל מה שאמסלם, גם אם יתאמץ ויזיע, לא יוכל להתעלם ממנו זו העובדה שהלגיטימציה הציבורית לא אצלו בבית. שמה שמרחף מעל ראשו, ומעל ראשי חבריו, זה חוסר אמון עמוק, שהמחאה היא הביטוי שלו בשטח. ועל הדרך, אם ירצה, וגם אם לא ירצה, יוכל לגלות, שדווקא ביום השיבוש עלו המדדים בבורסה והשקל התחזק.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
