מתכות לבנות, גדר תיל ישנה, מצלמות אבטחה שכבר לא בשימוש, ושלט עץ מרקיב עליו כתוב בירוק דהוי "ברוכים הבאים". דבר מלבד סמל צנוע של היחידה, כנפיים עם שושנת חיל המודיעין ובאמצע רומח, לא יכול לרמוז על כך שעד לא מזמן זה היה אחד הבסיסים הכי רגישים בצה"ל, שממנו יצאו הפעולות הנועזות ביותר מעבר לקווי האויב.
(צילום: אסף מגל, אריק מרמור, אבי חי וגדי קבלו, דו"צ)
בעוד ימים ספורים יגיעו לכאן הדחפורים ויחריבו את המבנים, ששימשו מאז 1958 את יחידת העילית של צה"ל, סיירת מטכ"ל - היחידה שהצמיחה ברבות השנים ראשי ממשלות, רמטכ"לים, שרים, אלופים ומאות בכירים במשק הישראלי. אחרי שננטש לטובת מתקן צבאי חדש בדרום הארץ, ורגע לפני שיהפוך לשכונת מגדלים חדשה, הבסיס המיתולוגי שהיה סגור עד היום נפתח לראשונה.
שומר מבוגר וחייכן מחברה אזרחית ששכר משרד הביטחון מקבל את פנינו בשער הראשי של המחנה הענק והנטוש סירקין, בין השכונות הוותיקות מחנה יהודה וקריית המשוררים במזרח פתח-תקווה. הנוף של הלוחם שיצא מכאן לחופשה קצרה בבית, או שב לעוד שבועיים בבסיס, כולל מגרשי דשא סינתטי של מחלקת הנוער בקבוצת הכדורגל המקומית, לצד חניון משאיות גדול בין עצי אקליפטוס. אין כאן יותר חיילים, המחנה בן עשרות הדונמים, שאכלס לאורך השנים גם את יחידת ההנדסה המובחרת יהל"ם ומפקדת חטיבת צנחנים במילואים, פונה כמעט לחלוטין.
נסיעה של שלוש דקות מהשער הראשי מובילה לש"ג של היחידה. הבוטקה ריק, תמרור הכוונה קטן התעקם, העיזבון נמצא בכל פינה. "בזמננו לא היה כאן שער בכלל, ובשנות ה-60 וה-70 נכנסו לבסיס משכונת פג'ה, מצפון", נזכרים עמר בר-לב ודני יתום.
בר-לב, כיום השר לביטחון הפנים, שירת ביחידה במשך שנים והיה למפקדה בתחילת שנות ה-80. במהלך שירותו פיקד על כוח לוחמים בפריצה למלון סבוי, ועל אחד הצוותים במבצע אנטבה; יתום הוא אלוף במילואים וראש המוסד לשעבר. הוא היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל תחת אהוד ברק, השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה וגם זכה לעיטור המופת כקצין צעיר.
שניהם מכירים כל מבנה וכל חדר, ואת רוב הפעולות שבהן השתתפו ויצאו מהבסיס הזה אי-אפשר להעלות על הכתב. בכל זאת הם נרתמו לבקשתנו לסייר בבסיס החשאי, ולחשוף את המעט שעכשיו כבר אפשר לומר על המקום ההיסטורי הזה.
"פעם היה בש"ג חוט כזה שמעלים ומורידים, היחידה הייתה קטנה. ראו רכב שמגיע ובגלל שכולם הכירו את כולם לא בדקו בכלל", הם מספרים בכניסה לבסיס. "בחלוף השנים, בגלל ביטחון שדה מוקפד, היינו צריכים כחיילים להגיד סיסמה בשער הראשי, 'קו 5', כדי להיכנס. ואז הוקם פה מתחם הגנה על המחנה שלא היה מבייש את קווי ההגנה על נורמנדי, וכלל כניסה עם כרטיסי מחשוב בלבד".
"באמצע שנות ה-80 הגיע לפה אלוף פיקוד מרכז, אמנון ליפקין בשמו אז, לעשות לנו תחקיר לפני איזה מבצע", מוסיף בר-לב, "החייל בש"ג לא הכיר אותו, וביקש ממנו תעודה מזהה. הוא נעלב וסב על עקבותיו. למרות זאת המבצע קרה, והסתיים בהצלחה".
יתום הוסיף: "תבין, אנחנו מדברים על בסיס ויחידה כל כך סודיים, שאפילו כשהתגייסתי לא ידעתי מה זה סיירת מטכ"ל ואמרו לי שאני מיועד לצנחנים. רק ראש אמ"ן והרמטכ"ל הורשו להיכנס לפה".
"קודש הקודשים" של מחנה סירקין
סיירת מטכ"ל תמיד הייתה אפופת מסתורין, ומבין אלפי מבצעים רק פעולות בודדות שביצעה הותרו לפרסום. מהבסיס הזה יצאו הלוחמים למבנה אליו נחטף נחשון וקסמן ז"ל, בתחילת שנות ה-90; כאן הם התכוננו ל"מבצע יונתן" לחילוץ המטוס החטוף באוגנדה, תרגלו את הפשיטה בביירות במבצע "אביב נעורים" ונערכו להריגת המחבלים שהשתלטו על בית הילדים בקיבוץ משגב עם.
אנחנו נכנסים פנימה, אל "קודש הקודשים" של המחנה, הבסיס שהוא יעד הסתרה צבאי שנשמר בסוד במשך שישה עשורים. כמאה מטרים מהכניסה נחשפת לפנינו "ר' המפקד": היא קרויה על שם צורה הנדסית שנוצרה משפת מדרכה מוגבהת, מעין כיכר קטנה שבין לשכת המפקד לחניון.
עשרות מטרים משם אפשר לראות שערי כדורגל חלודים וישנים, זכר למה שהיה פעם מגרש ספורט פתוח. "בכיוון הזה רצנו לעלות על המסוקים שהוציאו אותנו למבצעים מבסיס היחידה", בר-לב ויתום מצביעים ומפיחים חיים במגרש הריק, מלא העשבייה הצפופה.
בשל מורכבות הפעולות של סיירת מטכ"ל וההשפעה שלהן על ביטחון המדינה, התרגלו הלוחמים עם השנים למחזה שהפך קבוע: שרי ביטחון וראשי ממשלה, בהם עזר ויצמן ויצחק רבין, היו מגיעים לבסיס סירקין עם יציאת או חזרת הלוחמים במסוקים ממבצע, כ-100 מטר מהנקודה שבה עמדנו ב"ר' המפקד".
"רבין פעם אחת ממש הפתיע אותנו. כשחמישה יסעורים רועמים מחכים לנו לפני עלייה למבצע מיוחד, הוא הגיע עם רכב השרד שלו רק כדי לאחל לנו בהצלחה וללחוץ לכל לוחם את היד", נזכר בר-לב.
בקצה מגורי הקצינים לשעבר ניצב פעמון שלא שרד את קדמת הטכנולוגיה. בפעמון צלצלו כדי להקפיץ את הלוחמים לאירועים מתפרצים, כמו חטופים ופיגועי מיקוח בגבולות המדינה ומחוצה לה.
"האדרנלין היה בשמיים, הדופק טס ותוך רגעים היינו על משאיות או על מסוקים, מבלי לדעת בהתחלה מה קרה ולאן אנחנו מוזנקים", מתאר בר לב. "ממש מאפס למאה. הפעמון הזה הזניק אותי לרחוב אלנבי בתל-אביב לחילוץ בני הערובה ממלון סבוי, וגם לפיגוע האכזרי בנהריה עם משפחת הרן, אבל לצערי סיירת גולני, שהייתה קרובה יותר, הגיעה לשם לפנינו".
השיחות המסווגות בחדר המפקד
"אם הקירות האלה יכלו לדבר, עם ישראל היה נפעם. הבמאי שהיה עושה סרט ממה שנאמר כאן היה זוכה באוסקר", מצהיר דני יתום כשאנחנו פוסעים לתוך המשרד ששימש במשך עשורים את מפקדי סיירת מטכ"ל לדורותיהם.
במבט ראשוני, משרד מפקד סיירת מטכ"ל נראה כמו כל לשכה של מפקד בדרג הביניים בצה"ל: מבנה קרקעי חד-קומתי מוארך, מחובר למשרדים נוספים עבור קציני המטה ועם הול כניסה לטובת פקיד קבלה. הקירות עירומים לחלוטין, נעדרים מצל"שים, תעודות ההערכה וסמלי היחידה שנתלו כאן במשך עשורים. הכל נלקח בעת שנעזב המחנה, כל דבר שיכול לחשוף את העבר המפואר של היחידה.
בר-לב טוען שהכל נראה בדיוק אותו דבר כמו בשנות ה-80, רק דבר אחד נוסף עם כניסת הטכנולוגיה לחיינו: כוורת טלפונים. יתום נזכר בהבדל נוסף: "בשנות ה-60 לא היו לנו פקידות בכלל, היה כאן פקיד. היה אסור להכניס בנות ליחידה. הס מלהזכיר. פחדו אולי שייווצר מתח לא בריא בין הלוחמים לחיילות".
בר-לב מסתכל על החדר ומספר שהציב את מיטתו ליד שולחן המפקד הארוך, עליו נפרסו אלפי פעמים מפות ותצלומי אוויר של יעדים רחוקים במדינות אויב. "יום אחד אברהם ארנן, מקים היחידה ומפקדה המיתולוגי, החליט להביא למשרד מפקד היחידה כיסא מפלט של מטוס בריטי ישן, שאין לי מושג איך ומאיפה השיג. הכיסא נועד לשמש אותו כמפקד היחידה הראשון, ונקבעה מסורת שימשיך לשמש גם את הבאים אחריו".
"זה היה כיסא כל כך לא נוח, ממטוס 'סופר-מיסטר'. נחמיה תמרי כמפקד היחידה סבל מבעיות גב, אז הוא הזיז אותו וישב על כיסא רגיל. ואז ארנן הגיע, ואמר לנחמיה: 'אין דבר כזה, אתה מחזיר עכשיו את כיסא המפלט ויושב עליו, כמה שזה לא נוח לך, אתה תשב עליו'", הוא מוסיף לספר. "כך היה ונמשך, עד שגם אני ישבתי עליו. ב-20 השנים האחרונות הצליחו כנראה להחליפו בכיסא חדש".
ממש מאחורי אותו כיסא מפקד נקבעה מסורת נוספת: לוח גדול, מעין פלטה, עליו כל מפקד יחידה כתב ברכה מיוחדת לבא אחריו. "חומר בידיך, הרוח היא שלך", זו הברכה שבחר בר-לב לכתוב למחליפו, משה בוגי יעלון, בסוף שנות ה-80. מהמשרד הזה נולדו הרעיונות המטורפים ביותר, הברקות מסמרות שיער למבצעים דמיוניים, בשלל שיחות שהתקיימו בין מפקד היחידה לקציניו עם קבלת המשימה.
יתום נזכר בהכרעות גורליות מסוג אחר שהתקבלו במשרד האפרורי למראה: "לילה אחד, בשנות ה-70, עלתה דילמה לא פשוטה לפני יציאה לפשיטה על שדה התעופה של ביירות. הייתי מפקד פלגה ואחי אהוד שירת באחד הצוותים שיצאו גם הם לפעולה. רפול, כתת-אלוף, פיקד על המבצע. ניגשו אליו ושאלו - מה עושים עם האחים יתום? שניהם ייצאו? רפול אמר שכן, אבל במסוקים נפרדים. היום לא עושים זאת, אבל אז הדילמות האלו ביחידה היו תכופות, גם עם האחים ארדיטי ועם האחים נתניהו".
היו כאן גם רגעים אחרים, במשרד מפקד סיירת מטכ"ל. "הייתי עושה במשרד הזה לא פעם ולא פעמיים שיחות אינטימיות עם לוחמים וקצינים ביחידה, בארבע עיניים, על בעיות אישיות, דילמות, מצבים נפשיים לא פשוטים. שיחות קורעות לב, קשיים שחלקם נבעו מהפעילות המבצעית. לפעמים קצין או לוחם, שנראים הכי קשוחים, פשוט התחילו לבכות כאן מולי. זה לא פשוט. פה קיבלתי החלטות על קידומים וגם על הדחות", מספר בר-לב.
בין מבני המגורים החד-קומתיים המקיפים זה את זה בצורה מרובעת עדיין ניצבת נדנדת עץ. "כאן, על הקיר הזה, הייתה גומחה עם טלפון ציבורי ותור ארוך של חיילים לטלפן הביתה", מתאר בר-לב, "הרוב העדיפו להתקשר לחברה ולא להגיד מילה על מה שאנחנו עושים, גם לא בחופשות הביתה. אני מהיחידים שיכלו להרשות לעצמם לשתף, אבל רק את אבא שלי, כרמטכ"ל, בחופשות הסופ"ש".
עוד הרבה קודם לכן, בעשור הראשון ליחידה, הלוחמים ישנו פה באוהלים. "זה חיזק מאוד את החברותא, אבל בוקר אחד בחורף 1965 נחל פג'ה הסמוך עלה גדותיו. קמנו בבוקר, וכל האוהלים והרחבות היו מוצפים", נזכר יתום, "ואז, לקראת סוף שנות ה-60, עלה הרעיון שהלוחמים יגורו במבני בטון. ארנן, מקים היחידה, דחה את הרעיון ואמר שאסור לפנק את החיילים יותר מדי, כי 'ציפור בעלת כנפי זהב לא תגביה טוס'".
בכל זאת, מגורי הפלגה המבצעית ביותר, הוקמו כבניין בצורת ר', עם שתי קומות ומסדרונות חיצוניים מוארכים. זה נחשב "לוקסוס" באותם ימים, בנוסף למקלחות ולשירותים משותפים בקצה כל קומה. "אנחנו, בפלגה הצעירה, חלמנו להגיע למגורים האלו", מתאר בר-לב.
חייל בן 20 מעיר הערות לרמטכ"ל
במבצע מיוחד מסוג אחר, העלימו אנשי היחידה כל סממן של סיירת מטכ"ל מהמחנה שננטש. רק על הקירות החיצוניים של המבנה הצלחנו למצוא גרפיטי עם שמות הצוותים ששירתו כאן בעשור האחרון.
"כאן ישנתי, עם הארונית שקיבלנו, חדר אחד ליד החדר שבו ישן אבי דיכטר", אומר בר-לב, "ותאמין לי, גם אחרי המבצעים המורכבים ביותר, נרדמתי בקלות ובמהירות. תן לנו רק הזדמנות לישון, אנשים היו נרדמים גם במשאיות ובמסוקים בדרך לפה. אפילו על קוצים".
ברחבי הבסיס עדיין נמצאים האנגרים של מטוסי קרב קטנים מתקופת המנדט הבריטי. הם בעלי צורה מעוגלת, נמוכים יחסית לדירים התת-קרקעיים (דת"קים) המודרניים של חיל האוויר. באחד מההאנגרים האלו היה חדר התדריכים הראשי של היחידה, קצת מתחת למפלס האדמה. לימים הוא נהרס ועל חורבותיו הוקם אולם תדריכים חדיש, המזכיר אולם קולנוע קטן עם מושבים מרופדים ומולו במה. על לוחות גדולים היו מציבים את המפות ותוכניות המבצעים. סוד ההצלחה היה פתיחות, עצמאות וכנות.
"התדרוכים כאן, שכללו ויכוחים לא מעטים, יכלו להימשך שעות על גבי שעות. לתדרוך המסכם היו מגיעים בדרך כלל ראש אמ"ן או הרמטכ"ל, שמסרו לחיילים את הדגשים שלהם", מספר בר-לב, "כאן הלוחמים נדרשו להציף בעיות, גם מוסריות, אם זיהו כאלה במהלך נוהל קרב שנמשך לעיתים חודשים ארוכים לפני מבצע".
"אתה רואה פה סיטואציה, שחייל בן 20 מעיר הערות מול הרמטכ"ל. גם בנושאים כמו לא לירות על מישהו בגב כי זה לא אתי, או איך נכון להיכנס ליעד מסוים. ויכוחים כאלה לובנו בחדר הזה במשך שבועות, עד שהגיעו להכרעה של הרמטכ"ל בתדרוך האחרון".
- היו מצבים שעמדתם על הבמה הזו מול הלוחמים רגע לפני היציאה, ואמרתם שיש סיכוי שלא תחזרו בחיים מהפעולה?
יתום: "תיכננו את המבצעים הכי נועזים בצורה כה קפדנית, כדי להבטיח שהסיכוי שהחיילים ישובו בחיים יהיה גבוה יותר. אבל הלוחמים בעצמם ידעו שהם בסיכון חיים ממשי בכל פעולה, לא היה צריך להגיד את זה".
בר-לב: "לא אמרתי את זה אף פעם וגם לא שמעתי אף מפקד אומר זאת; סצנה כזו יש רק בסרטים. כן הייתי אומר להם בתדרוך האחרון שכל מה שתיכננו, המקרים והתגובות והתרחישים השונים - הכל עשוי להיות לא רלוונטי בפעולה עצמה, לכן נדרשים התושייה, האלתור והיוזמה בשטח".
"אנחנו יותר סולידיים, לא עלינו על שולחנות"
חדר האוכל הגדול, שעדיין עומד על תילו ועבר מספר שיפוצים קוסמטיים עם השנים, מספר גם הוא משהו על אופייה של היחידה. "קיבלנו פה אוכל שופרא דה שופרא, הכי טוב שצה"ל יכול לתת, עם סטייקים וצ'יפסים, גם באמצע הלילה עם שובנו ממבצע. פינקו אותנו בלי הפסקה, כמו שנתנו ליחידות העילית", נזכר יתום.
"לא היו כאן ענייני צעירות-ותיקות ופז"ם, אבל כן, חיילים צעירים יותר עשו תורנות מטבח. מה שכן, לא היו אז את חטיפי האנרגיה ותוספי התזונה המיוחדים שהיום נותנים ללוחמים לפני פעולות. היינו מכינים לנו סנדוויצ'ים למבצעים, כאן מהפינה הזו, אמנם מחומרי הגלם המשובחים ביותר ומלחמים טריים שהיו מביאים לנו ממאפייה סמוכה על הבוקר. הסנדוויצ'ים האלה היו מבחינתי פאר הטכנולוגיה הקולינרית".
- בחדרי האוכל של גולני או כפיר, לוחמים חוגגים בשירים ובריקודים על השולחנות כל שישי בערב. איך זה היה פה, בסיירת מטכ"ל?
"אנחנו יותר סולידיים, לא עלינו על השולחנות ולא העפנו כיסאות, התרבות ההתנהגותית כאן הייתה אחרת. כן פיתחנו לנו שני חגים שהמצאנו ביחידה: חג הפרי, שכלל פירות מכל טוב הארץ, כולל כאלו שפילחנו בעצמנו מפרדסי הסביבה עם מלא הומור, ותוכניות בידור שהלוחמים בעצמם הגו והופיעו, עד אמצע הלילה. גם הרמטכ"ל וראש אמ"ן היו מגיעים; החג השני הוא "חג היחידה", שהתאפיין בבשר משובח. ומאיפה תשיג בשר משובח בתחילת שנות ה-60? גם את זה פילחנו מהקיבוצים באזור ברוח הפלמ"ח, עד שנתפסנו, מפקד היחידה ננזף וזה הופסק. להבנתי זה כבר לא קיים היום ושונה "ליום היחידה".
"קיר הפרויקטים המשוגעים"
את הסמל המיתולוגי של סיירת מטכ"ל כמעט ולא מצאנו ברחבי הבסיס, מלבד על קיר הכניסה האחורי של מבנה האמל"חיה (מחלקת ייצור ותחזוקת אמצעי לחימה). דני יתום נעצר לרגע, נרגש לראות את הסמל שליווה אותו כל כך הרבה שנים. "קיבלנו את הסיכה הזו אחרי שנה וחצי של מסלול, באמצע שנות ה-60, אחרי מסע קריעת-תחת של שבוע. זה היה מקור גאווה פנטסטי עבורי כצעיר, אבל היה אסור להציגו, גם לא פה בבסיס על מדי הא'. למדנו מקודמינו וענדנו אותו על החלק האחורי, הנסתר, של צווארון המדים, כך שאם אתה רוצה להשוויץ, אתה מרים את הקפל וחושף את הסמל לשנייה".
21 צפייה בגלריה
סמל סיירת מטכ"ל מחוק בבסיס הנטוש. מבצע מיוחד להעלמת כל סממן של היחידה
(צילום: אבי חי)
כשנכנסים לתוך האמל"חיה, אפשר רק לדמיין אילו פיתוחים טכנולוגיים ואמצעי לחימה הומצאו כאן ללוחמים במשך יותר מ-60 שנה. גם המבנה הזה הוא הכלאה בין האנגר מטוסים בריטי לחדרי עבודה שנוספו במרוצת השנים. שאריות לא מזוהות של מכשירים חשמליים ישנים מוטלות על הרצפה, מפורקים, קשים לזיהוי. עשרות כתובות גרפיטי בצבעים ובגדלים שונים מכסות כל פינה בקיר אולם העבודה המרכזי, כאילו היה מעין מעבדת מדענים מטורללים לניסויים סודיים.
"קיר הפרויקטים המשוגעים", נכתב בענק על הקיר בכתום בוהק, בכתובת הגדולה ביותר. יתום נזכר בכמה מהם: "את פיתוחי הג'יימס בונד הכי רגישים עשינו עם יחידה טכנולוגית בבסיס אחר של אמ"ן. כאן עבדו על פיתוחים למבצעי אד-הוק, מעכשיו לעכשיו. לעיתים תוך שעות היה צריך להמציא פתרון לבעיה, ולפעמים בתוך שבועות אחדים. באנו עם הרבה רעיונות משוגעים. פה קיבלנו עוד לפני 40-50 שנה מכשירי קשר זעירים, מנשאים מיוחדים ויכולות מדהימות לכלי הרכב הייעודיים לשאת פי כמה משקל של ציוד מיוחד מהרגיל. היו כאן מומחים לפיזיקה, להנדסה ולכימיה שחלקם קיבלו, ובצדק, את פרס ביטחון ישראל על מה שייצרו בשביל הלוחמים".
- היו מצבים שרציתם איזה אמצעי דמיוני, המומחים הטכנולוגיים אמרו שזה אפשרי אבל דורש הרבה כסף, ועליתם עד לרמטכ"ל כדי לבקש תקציב מיוחד?
"כן, זה קרה ברמה של קציני היחידה הבכירים. בלי בושה באנו לראש אמ"ן או לרמטכ"ל כשביקרו ביחידה, וביקשנו את זה ואת זה. לנו זה נראה הרבה כסף אבל לאלופים, עם כל התקציב של הצבא, זה נראה אחרת".
"ב-1967, כשנשלחנו לפוצץ את מסלולי ההמראה בבסיסי חיל האוויר המצרי, הבנו שנצטרך אמצעי מהיר ומיוחד לפשיטה מהירה בעומק שטח האויב. אז אמרו לנו שפיתחו עבורנו מטען מיוחד שמניחים על המסלול, לוחצים על כפתור ומסתלקים. המטען נכנס לעומק האדמה, מתפוצץ, והורס כליל את המסלול. נשמע פנטסטי. לקחנו כמה כאלו בג'יפ כדי לנסות. בנסיעה למסלול ההמראה כאן בסירקין שמענו "פוף" קטן. עצרנו בפתאומיות את הרכב, וברחנו בריצה כל עוד נפשנו בנו. מאחורינו הג'יפ עלה באוויר בפיצוץ אדיר. הבנו שלסמוך על זה אי-אפשר. היו סיכונים בפיתוחים הללו, אבל לאנשים שייצרו אותם היו מוח וידי זהב", מספר יתום.
בר-לב מוסיף כי "היו תקופות שהיינו מוציאים מבצעים מעבר לגבול בתדירות שבועית, לעיתים אחרי תכנון של חודשים ארוכים והכנות פסיכיות, וציוד מתקדם ומה לא; ואז, כשהיינו חוזרים לבסיס, עם כל ירידת המתח, הייתי אומר לעצמי רגע, מה הסיפור? הכל בעצם היה 'פיס אוף קייק'. הלכנו, ביצענו, חזרנו. אחרי הצלחות דרמטיות אמרנו שזה היה בעצם מובן מאליו, אז מה הסיפור? אבל היה סיפור".
יתום ובר-לב, אולי מתוקף היותם קצינים בכירים לשעבר, לא משדרים סנטימנטליות מהריסת הבסיס, ולו לרגע אחד. אולי זה החספוס שרק התחזק אצלם עם הגיל, אולי מעט ציניות שכל חוויה פוליטית, כמו ששניהם צברו, מוסיפה לאופי. ובכל זאת, בעוד כמה ימים כל זה ייהרס וייעלם, מלבד עץ הפיקוס הענק שליד ר' המפקד ומספר רחובות שיוקמו כאן וייקראו על שם לוחמים אגדיים ומבצעיים של היחידה.
- מה תגידו לנכדים שלכם כשתחזרו לפה בעוד שנתיים?
יתום: "אראה להם תצלומים ואספר להם איך סבא רץ כאן למנחת לעוד מבצע. אי-אפשר להעלים רגשות, אבל אני מבין את ההיגיון לנצל את הקרקעות האלה לדבר טוב יותר לתושבי המדינה. החיילים החדשים של סיירת מטכ"ל יזכו לתנאים טובים בהרבה בבסיס החדש".
בר-לב: "אני תמיד אמרתי שאני לא מסתכל אחורה, רק קדימה. נוסטלגיה תמיד יש ותישאר, אבל זה לא דבר נכון להישבות בידיה".
פורסם לראשונה: 16:54, 29.06.22
