הציבור הערבי אינו נוכח בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית והמחאה והשיח כולם יהודיים. אגב, זאת בשונה ממחאת יוקר המחיה של קיץ 2011, אז נטל חלק פעיל בהפגנות. היום מדובר בסיפור אחר לגמרי. לא רק שאין נוכחות ערבית של ממש, אלא שגם המנהיגים הפוליטיים ממלאים פיהם מים. הדבר נכון הן לגבי חד"ש-תע"ל של איימן עודה ואחמד טיבי והן לגבי רע"מ של מנסור עבאס. וזה מעלה תמיהה: לכאורה, מכמה טעמים, היה מצופה מהפוליטיקה הערבית להצטרף לשמאל היהודי.
בראש ובראשונה בשל האינטרס המשותף להפיל את ממשלת "הימין על מלא" של בנימין נתניהו, הציונות הדתית, עוצמה יהודית והמפלגות החרדיות. לכך מתווספת העובדה שהרפורמה נועדה לכאורה לצמצם את סמכותו של בית המשפט כמי שתפקידו להגן על מיעוטים. בעשורים האחרונים, בעיקר בשנות ה-90, עשו עמותות ערביות שימוש בבג"ץ כפלטפורמה לקידום סוגיות הנוגעות למעמד המיעוט, וביקשו ממנו סעד בשורת נושאים הנוגעים לאפליית זכויות האזרחים הערבים, תוך מינוף חקיקת חוקי היסוד של כבוד האדם וחופש העיסוק משנת 1992.
אבל המציאות מתנהגת במקרה הזה באופן שונה ממערך הדימויים הקלאסי המקובל בשיח הציבורי הישראלי, וההסבר לכך נוגע ישירות לתמורות המשמעותיות שליוו את הפוליטיקה הערבית בשנים האחרונות, ובייחוד את ההתכנסות שלה לאסטרטגיה חדשה שנשענה על מודל "השלום הכלכלי". בבסיסה עמד הרעיון של מיקוד סדר היום בהשתלבות כלכלית תמורת נכונות להתרחק מעשייה הקשורה בהיבטים אידיאולוגיים או לאומיים.
מכך נגזרה האפשרות לשיתוף פעולה תועלתני עם הפוליטיקה היהודית ללא הבחנה בין שמאל לבין ימין. בפועל התגבש שיתוף פעולה כזה כבר בשלהי 2015, סביב תוכניות הסיוע עתירות הממון לחברה הערבית, גם אם באופן שקט ומוכחש למחצה. בהמשך, ב-2019, המליצה הרשימה המשותפת על בני גנץ לראשות הממשלה. רק כמה שנים לאחר מכן יצאה האסטרטגיה הזו לאור על ידי מנסור עבאס, שהפך אותה לאידיאולוגיה מוצהרת, דבר שסלל את דרכה של רע"מ לשותפות היסטורית בקואליציית בנט-לפיד.
ההפגנה נגד הרפורמה המשפטית, השבוע בירושלים
(צילום: גיל יוחנן, חיים גולדיטש, גלעד כהן, אורן אלון, דוברות מאבק עובדי ההייטק)
בבחירות האחרונות ספגה האסטרטגיה הפרגמטית הזאת מכה קשה והפוליטיקה הערבית הורחקה ממוקדי קבלת ההחלטות במדינה. רע"מ מצאה את עצמה שוב באופוזיציה מבלי יכולת להשפיע על המשך תהליכי התקצוב לחברה הערבית שהתרחבו משמעותית בתקופת הממשלה הקודמת. אבל אם לשפוט על פי מאפייני ההתנהלות של רע"מ וחד"ש-תע"ל סביב המחאה נגד הרפורמה, הרי שלא חלה נסיגה מהאסטרטגיה הערבית הפרגמטית של השנים האחרונות, והיא ממשיכה גם עתה להגדיר את הפוליטיקה הערבית חרף מגבלות משמעותיות על היכולת לתרגם אותה בפועל לתקציבים.
ד"ר דורון מצאעל כך ניתן להקיש מחוסר הרצון של שתי המפלגות לנקוט עמדה כלשהי במאבק הכוחות בתוך הפוליטיקה היהודית בין שמאל לבין ימין, שלא משרת בשום צורה את האסטרטגיה התועלתנית של הציבור הערבי, המבוססת על הליכה ב"דרך האמצע" והותרת כל האופציות פתוחות לשיתוף פעולה עם כל סוגי הממשלות האפשריות.
מנקודת מבט זו, השקט של הפוליטיקה הערבית סביב הרפורמה המשפטית הוא נייר לקמוס לנכונות להיצמד לאסטרטגיה הפרגמטית-תועלתנית של השנים האחרונות, המכוונת לשיתוף פעולה עם הפוליטיקה היהודית. אלה הן חדשות טובות בראיית הביטחון הלאומי, במיוחד בתקופה שמסתמנת כמתוחה מבחינה ביטחונית כשברקע נשמעות אמירות של השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר על אודות הנחת המוצא הצופה "שומר חומות 2" בערים המעורבות בארץ.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
