מספיק להיכנס פעם אחת לסניף של "אושר עד", רשת המרכולים המועדפת על המגזר החרדי, כדי להבין את מעמדם הרם של הכלים החד-פעמיים (חד"פ). שרוולי הפלסטיק הנישאים, מגוון הצלחות, כלי ההגשה, המפות המנוילנות, מהווים את השדרה המרכזית - הפיפט' אבניו של הסניף.
זה מובן. החברה החרדית מרובת הנפשות, המיטלטלת מהבית לבית הכנסת ובחזרה, המארחת והמתארחת, הנעה סביב ריבוא הטקסים והאירועים, החגים והמועדים, נשענת על החד"פ ונושעת בעזרתו. אין דין חבילת צלחות חד-פעמיות של חרדי כדין סט מפונפן של צלחות גיבורי-על שקונה חילוני פעם בשנה לכבוד יומולדת של הילד בגינת דובנוב.
ההבדל הוא גם מגדרי. בחברה החרדית, שבה מלאכת האירוח נופלת בלעדית על נשים, כאשר הן הטורחות, המנקות והשוטפות, צריך להיות אטומים כדי לא להבין - אפשר לא להסכים, אבל צריך להבין - את הרווח וההצלה שהחד"פ הביא לפתחן. אפילו אני, חילונית, טבעונית וצדקנית, זוכרת היטב איך הכרזתי לפני 20 שנה ואפס תודעה אקלימית על פסח חד-פעמי, באותה השנה שבה אירחתי 50 איש. הטריפה אותי המחשבה על הנשים שיעמדו כהרגלן מעל לכיור בזמן שהגברים יישבו מאחור וישירו שירי חירות.
נכון שלפני 50 שנה לא היה חד"פ וכולנו הסתדרנו יופי - כפי שטען אביגדור ליברמן בראיון עימו, אחרי שבצלאל סמוטריץ' מיהר לבטל את המס שיזם יחד עם תמר זנדברג - אבל גם מזגן לא היה, וגם לא איי רובוט. כניסתו של מוצר נחוץ ההופך את החיים שלנו לטיפה יותר נסבלים מתקשה להיות רברסיבילי, ולא פלא שהמתקפה על החד"פ נתפסת כהתנכלות מכוונת כלפי מגזר שאורחות חייו - מלבד עניין הילודה - צנועים וסביבתיים הרבה יותר. בואו נראה אותנו, החילונים, כשיוטל עלינו מס טיסות.
בל נטעה: הזיהום הנגרם כתוצאה מהשימוש בפלסטיק הוא אכן אסון אקולוגי והומניטרי. הפלסטיק מרעיל את הים, מכחיד את חיות הבר, משבש את המאזן האקולוגי, מזהם את הקרקע, פוגע ביבולים ומשפיע על בריאות האדם. ישראל היא השנייה בעולם בצריכת כלים חד-פעמיים, ובעוד שבעולם הזיהום בחופים שמקורו בפלסטיק עומד על כ-58%, בישראל מדובר על יותר מ-90%. בהחלט צריך לעשות הכל על מנת להפחית את השימוש האיום בחומר ההרסני הזה. כמו שצריך לעשות הכל על מנת לעבור לאנרגיה מתחדשת, להפסיק לאלתר קידוחי נפט וגז, לעבור לתזונה מבוססת הצומח, להפחית צריכה, לטפל בשפכים ובזיהום, להאט ילודה ולקוות שעדיין לא מאוחר מדי.
אבל העניין הוא שרק בישראל - העומדת לסבול פי שניים ממשבר האקלים, בהיותה מדינת סף מדבר - המאבק החשוב הזה מצליח להסתכם בסכסוך אמוציונלי בין חילונים לחרדים על חד"פ. רק במדינה מטורללת כמו שלנו אפשר לדבר על המשבר דרך פריזמה כה צרה, המעידה יותר מכל על שטחיות הדיון, על בורות, בוז, שנאת האחר ועל חוסר פרופורציה הגובל בהפקרות.
דניאלה לונדון דקלההבטחות הסביבתיות שעומדות בקווי היסוד של ממשלת נתניהו החדשה - הפחתת פליטות פחמן של 50% עד שנת 2030, נשמעות על רקע מלחמת האחים על מאחזי החד"פ כמו בדיחה עצובה. בפועל, המשרד להגנת הסביבה נותר כסרח עודף מדולדל וחסר שיניים, אחרון ברשימת האתננים של נתניהו, ושנזרק על עידית סילמן מהטעם העיקרי שהיא איננה גילה גמליאל, שמבינה את הנושא לעומקו ונתפסת כאדם עם חוט שדרה. המשרד, שהיה אמור להיות אחד החשובים והמובילים בממשלה, לא מעניין אף אחד. כנראה שגם לא את השרה החדשה, שביומה הראשון בתפקיד הצליחה ליח"צן את עצמה מחלקת שתייה ממותקת בכוסות חד-פעמיות למאושפזים בבית חולים.
הטיפול במשבר האקלים דורש ראייה רחבה ושיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה. אין תחום שלא נוגע, משפיע ומושפע ממנו. הוא דורש סולידריות חברתית ולא מחנאות. אבל דומה כי ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו משבר האקלים יצליח להיות בסך הכל עוד תחום, דרכו נעמיס שנאת חינם על צלחות חד-פעמיות ונגיש אותה זה לזה.
- דניאלה לונדון דקל היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
