שני אנשים התייצבו השבוע אחד מול השני - רגע לפני שפרצה המלחמה הגדולה באירופה מאז 1945. בואו נחשוב על האישים האלה. ולדימיר פוטין, הילד הצנום מלנינגרד. עוד לפני שנולד, סבלו הוריו את המצור הגרמני הנורא על העיר, אירוע שגרם למותם של למעלה מ־600 אלף בני אדם מרעב וממחלות. אחד מהם היה אחיו הבכור, ויקטור. הוא נולד ב־1940, חלה ב־1942 במהלך הקרב עם הנאצים, נלקח מהוריו של ולדימיר פוטין, ומת מדיפתריה בבית חולים או מוסד אחר. גופתו נקברה בקבר המונים והוריו קיבלו הודעה לקונית, סובייטית. לא הייתה להם יכולת פיזית להתאבל. אמו של פוטין, הוא מספר, איבדה את הכרתה מרוב רעב והושלכה לערימות הגופות. רק כאשר שמעו את אנחותיה, הבינו שהיא בחיים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זו ההתחלה. אחריה באה ילדותו של מי שגדל במשפחה שלא נמנתה על האליטה הסובייטית, אפילו לא קרוב. ילד נמוך וחלש שהוכה על ידי ז'לובים, ולכן הלך ללמוד ג'ודו. כאשר בגר מעט, ובשעה שילדים אחרים חלמו להיות קוסמונאוטים – מדינתם הייתה הראשונה שהצליחה לשגר לוויין, ואז לשלוח אדם ראשון לחלל – הוא עצמו חלם על הצטרפות לקג"ב. זה לא היה חלום טיפוסי לנער בברית־המועצות, להצטרף לשירות חשאי אימתני. חבריו רצו להיות אתלטים, חיילים גיבורים, חוקרים פורצי דרך; הוא נמשך אל הכוח, אל הסוד והאימה. וזה לא היה רק חלום, כי פוטין אדם מעשי. יום אחד הגיע ולדימיר ולדימירוביץ' הצעיר למטה הקג"ב בלנינגרד והציע את שירותיו. תחזור כשתהיה גדול, השיבו לו בגיחוך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
תוך כדי האוניברסיטה, הוא חזר. גויס, למד גרמנית, התאמץ. פוטין הצעיר השתמש במנגנון של שירות המדינה כדי לבצע ניוד חברתי: ממעמד נחות בעיר האליטיסטית ביותר ברוסיה, לקצין חרש שמוצב בחו"ל. עדיין, ללא פרוטקציה, לקח שנים עד שכישוריו זכו להכרה. ואז רגע לפני שזרח את זריחתו הסופית, אחרי שכבר הועבר למזרח ברלין ונשלח לקורס קצינים, ברית־המועצות קרסה סביבו. איכשהו הצליח לקבל עבודה בלשכת ראש העיר שממנה בא, להעלים את אות הקלון של מי שעבד בקג”ב. בלילות, הוא הודה בעצמו במבוכה, עבד כ"בומבילה", מפציץ, כינוי ברוסית לנהג מונית לא חוקי. "כדי להשלים הכנסה". רבים מצטטים וחוזרים ומצטטים את הגדרתו להתפרקות ברית־המועצות – הקטסטרופה הגדולה של דורנו, בעיניו. אך שימו לב: הוא לא מצטער על השיטה שאבדה (פוטין מבין שהעולם הסובייטי היה כושל) אלא כואב את אובדן הכוח. בברית־המועצות לא היה מספיק חלב, העיתונות סיפקה רק שקרים שהוכתבו לה, מחנות הריכוז של סטלין רצחו מיליונים. אנשים סיפרו בדיחות מהסוג הזה –
אדם חוסך כסף למכונית מסובסדת שנים רבות, ומגיע בתחושה חגיגית להזמין אותה מהמפעל. מאה אחוז קומראד, אומרים לו שם, תחזור עוד עשר שנים בדיוק; יגיע תורך לקבל את הרכב. עוד עשר שנים, אומר הרוכש, אבל לבוא בבוקר או בערב?
מה זה חשוב, משיב לו הפקיד במפעל בכעס.
כי בבוקר מגיע האינסטלטור, משיב הסובייטי.
האם זה העולם שפוטין כה מתגעגע אליו? לא. הוא אינו מדמיין את עצמו כאחד הנתינים הנמחצים תחת העוצמה הטוטליטרית של המערכת הכושלת ההיא, אלא כאחד משליטיה. הצרות הקטנות הללו אינן מעניינו, והקטסטרופה איננה נפילת ברית־המועצות, לא באמת, אלא אובדן השליטה על אחרים, תחושת הגדולה והשוויון כמעצמת־על.
ומכאן, מההבנה הזו, בקליפ מהיר דרך עלייתו המטאורית, הגעתו למוסקבה, הפיכתו לראש הלשכה ואז לראש הממשלה, הברית הערמומית שכרת עם האוליגרכים, המלחמה בצ'צ'ניה, הנשיאות, דיכוי איטי ואז מהיר של העיתונות החופשית ומתנגדיו, החדרת ידידיו ומקורביו למנגנון, מהימים בקג”ב דרך האוניברסיטה וכלה בכפר הדאצ'ות הקטן והפרטי של חבריו, השבת הפאר האימפריאלי לרוסיה ורהביליטציה לבית רומנוב והכנסייה, גז זורם ויהלומים, ועוד מלחמה, ועוד אחת, וחיסולים בטכניקות רצח מרתקות, כאלה שנבחרו בקפידה, של יריביו ושל "בוגדים". המבצע שלא היה כדוגמתו לשבש את הבחירות בארה"ב ב־2016, ותחושת הניצחון עם הגעת טראמפ; והכול תוך כדי מסע של גניבה מרהיב בהיקפו, מתועד באינסטגרם אצל ילדי האוליגרכים, ממוסמך בתעודות בעלות על בנייני פאר בלונדון, מומחש בארמון אישי שעלה מיליארד דולר. מיליארד, רק בעבורו.
חתנו של פוטין הוא בן של חברו הטוב. כך זה במאפיה. שמו קיריל שמאלוב. תיבת המייל שלו נפרצה ובשנת 2020 פורסמו פרטים מתוכה. איך לדוגמה שמאלוב רכש מניות של החברה הפטרוכימית הגדולה ברוסיה בעבור מאה דולר, טבין ותקילין. מאה דולר. כמה מניות? כמעט ארבעה אחוזים. הן היו שוות 380 מיליון דולר.
מי שאיננו מבין שזהו היסוד המוצק ביותר של השלטון הרוסי הנוכחי, הגניבה, לא מבין דבר.
במהירות האור אנחנו מגיעים אל הרגע הזה השבוע שבו המועצה לביטחון לאומי של רוסיה "מתדיינת" על "הברירה" האם להכיר במורדים הפרו־רוסים באוקראינה. וכל הבובות האלה יושבות שם בנימוס, באולם כה מפואר, וזו ישיבת עבודה, אבל הם יושבים על כיסאות, ללא שולחן, בלי מקום להניח ניירות או עיפרון, לחוצים ומעט מזיעים. ורק לצאר הרוסי יש שולחן קטן שם הוא מתפרקד לאחור, מחייך לפעמים, סונט בנואמים, קצר רוח. לא הזכרת את הנקודה הזו, הוא אומר לאחד מהם. ובראש שירות הביון שלו הוא מתעלל ממש, משפיל אותו כאשר זה נשמע כאילו הוא נמנע מלתמוך במהלכי הפלישה. "אתה יכול לשבת עכשיו", מפטיר השליט, "אני רוצה להדגיש שלא נאמר מה להגיד, זה דיון חופשי", הוא מציין. זו ציניות סובייטית; ביקום שברא לעצמו, לא צריך להגיד שום דבר לאיש, כולם יודעים בדיוק, ולכולם יש מה להפסיד.
ואל מולו ג'ו ביידן. עשר שנים מפרידות ביניהם. ביידן הוא הילד האמריקני המושלם, יפה הבלורית, הבטוח בעצמו. קשה לקלף את שכבות הבולשיט שהקמפיינים הדביקו לחייו, אבל הנה המציאות: הוא גדל במשפחה חמה, בטוחה ומבוססת. אביו היה מנהל בחברה שקיבלה חוזים ביטחוניים ועסקה במיגון, וזכתה לפריחה תוך כדי מלחמת העולם השנייה. בעולם ההרוס שאחרי המלחמה, נותרה רק מדינה תעשייתית גדולה אחת שמפעליה לא נותרו בעיי חורבות וכלכלתה שיגשגה, והייתה זו ארצות־הברית. לא רבים מבינים זאת; עד כמה אמריקה ניצחה כלכלית אחרי המלחמה כי התחרות, בפשטות, נעלמה.
החברה שבה עבד אביו נקלעה לקשיים אחרי המלחמה, והמשפחה היטלטלה בעשר שנים מאתגרות - מאתגרות, אך לא נוראות, לא מתקרבות לעוני מחפיר – של חוסר ביטחון כלכלי ותעסוקתי. אביו מצא את עצמו לבסוף כסוחר של מכוניות משומשות, וחייהם התייצבו. היו להם עוגנים, עוגנים שלא התקיימו בחייו של פוטין הצעיר: הכנסייה והאמונה הקתולית, חיוניות בחיים הקהילתיים של הביידנים. וגם המשפחה המורחבת, שם הם יכולים היו להתגורר כאשר המצב החמיר ולא היה כסף לשכירות. ביידן לא היה הילד החלש, אלא החזק, הגבוה, הרסיבר בנבחרת הפוטבול, החתיך. פוטין יצא עם שתי נשים, אולי, לפני שהתחתן; ביידן היה מסמר הנשף.
מה ראה ביידן שפוטין לא ראה? הרבה יותר מהתקופה שבה ארצו הייתה דגולה. פוטין הוא איש שהמסיבה נגמרה לפני שהספיק לרקוד עם האישה היפה ביותר בחדר, או לפחות להשתכר כמו שצריך. ביידן רקד עם כולן ועם כולם. הוא אמריקני קלאסי שנכנס לפוליטיקה בגלל ובעקבות ג'ון קנדי, הקתולי כמוהו. קנדי הדגים לציבור שילוב שלא התקיים עד אז: הוא היה מיעוט, גיבור מלחמה, יפה תואר, אידיאליסט לוחמני נגד הסובייטים – ונשיא צעיר. ביידן אמר לארוסתו הצעירה והעשירה שהוא מתעתד להיות סנאטור, ואז נשיא. זה היה ב־1965, שנתיים אחרי ההתנקשות. החיים של ביידן עבדו לפי תוכנית; החיים של פוטין נקטעו, היטלטלו ואז השתנו לגמרי.
כפוליטיקאי אמריקני הוא חש את הכוח פועם בעורקיו, ברוב השנים שחלפו. בכל מקום נפרס בפניו שטיח אדום. זה אדם שנסע לישראל בפעם הראשונה בחייו ומיד הובל אחר כבוד לפגישה עם גולדה מאיר, ראש הממשלה ואגדה בשעתו. על גבעת הקפיטול הוא קנה ומכר, סחר והחליף. נשאר תמיד על הגלגל. האמריקנים לעולם אינם מושפלים; הרוסים ראו את השיכורים שלהם מתגלגלים ברחובות, הם ראו דור שלם נמחק אחרי הפרסטרויקה רק בגלל וודקה.
ביידן לא היה הילד החלש, אלא החזק, הגבוה, הרסיבר בנבחרת הפוטבול, פוטין יצא עם שתי נשים, אולי, לפני שהתחתן; ביידן היה מסמר הנשף
פוטין נבחר כדת וכדין אולי פעם־פעמיים בחייו כאשר עננת האוטוריטאריות סרה מעט. כל השאר היה זיוף. ביידן נבחר עשרות פעמים. עורו התקשח והתעבה באלפי סיפורים עיתונאיים שניסו לחסל את הקריירה שלו. הטרגדיה הגדולה של חייו, מותן של רעייתו ובתו בתאונת דרכים, הפכה אותו לסיפור אמריקני קלאסי של תחייה מחדש ונאמנות משפחתית (הנסיעות היומיות בין דלאוור לוושינגטון, ברכבת).
בראש וראשונה, וכפוליטיקאי, בדיוק כמו פוטין, ביידן הוא יצור של המלחמה הקרה. שניהם עוצבו בתקופה שארצותיהם שלטו בדד; ההבדל הוא שפוטין ראה את חורבן המעצמה שבה גדל, וביידן ראה אותה רק צומחת ומנצחת בהתמודדות ההיסטורית, עד מה שפרנסיס פוקויאמה כינה "קץ ההיסטוריה" – ניצחון הדמוקרטיה הליברלית, סוף לכל אידיאולוגיה חלופית, "אומה הבלתי ניתנת להחלפה", כדבריה של מדליין אולברייט. "רומאי! השלטון בידיך – זכרהו!" כותב וירגיליוס לצעירי רומא, "זאת התורה לך: שלום ישכינו חוקיך בארץ: חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך".
וכאן בעצם הכול היה אמור להיגמר: פוטין היה אמור להתפוגג אל שכחת ההיסטוריה, להמשיך לנהוג במונית או להסתפק בהתעשרות קלה ברוסיה קפיטליסטית למשעי, והביידנים, הרייגנים, הקלינטונים, הבושים – הם היו אמורים לשלוט, שאננים.
זו הייתה תוכנית פוליטית סדורה: שנוכל לעבוד בכל מקום, לנסוע לטייל, להחליף כסף זר בחופשיות, לקנות תחתונים שמיוצרים במפעל במלזיה ולהרכיב משקפיים עם עדשות מציריך. האמריקנים חשבו שכך הם ינצחו את המלחמה הקרה. הם אכן ניצחו.
אך גחליו של המרד תמיד רחשו שם. המערכת שבנו ארה"ב ובנות בריתה לא הייתה בת־קיימא. לא עבור רוסיה, ובעצם גם לא עבור סין; לא עבור כורי הפחם שראו את המכרות הולכים ונסגרים בפנסילבניה או במערב וירג'יניה, והפועלים האמריקנים במפעלי הרכב שגילו שהם מתחרים באירופה, ואז יפן, ועכשיו סין. ובעצם, זו בכלל לא שיטה בת־קיימא לטבע עצמו: לכוורות הדבורים הקורסות או לאיכות האוויר או לאקלים שלנו.
הגלובליזציה מתוצרת אמריקה חילצה מיליארד ויותר מחיי דלות מוחלטים, גאלה ילדים ממותם הוודאי, חסכה קרבות והפכה את חיינו לנוחים יותר. אך בחדרי המכונות של הספינה המפוארת הזו התחוללו סוגים שונים של שעבוד. פערים יוצאי דופן בין עשירים לעניים; סדר עולמי שמבוסס על מועצת ביטחון משותקת, ובעצם כזו שאין בה מדינה אחת מאפריקה כחברה קבועה (או מדרום אמריקה); כלכלה שבה מעמד הביניים סובל מסוגים שונים של חוסר ביטחון, בועות של התעשרות מהירה וקריסה מהירה יותר. כל העולם זימזם לנו מאז נפילת חומת ברלין שהעתיד הוא עכשיו. סטטיסטית זה בוודאי היה מדויק: העולם התעשר, נהיה בטוח יותר, המלחמות התמעטו ומתיהן כמעט נעלמו. אך פוליטיקה איננה נמדדת בממוצעים, אלא במנופים. לא רק במצביעים, אלא גם מי מחזיקים את הטילים הגרעיניים.
פנקסי הזיכרון נפתחו. גברים צעירים כמו פוטין נשבעו לבוא חשבון.
פוליטיקה היא גם הנחישות, והנקמה. שמעתי את כל נאום 86 אלף המילים של פוטין השבוע. האשמה אחת פיכפכה בדבריו כמו נהר הסטיקס; הצביעות של המערב. זה שרוצה לחסל את רוסיה. שמשקר שהוא מעוניין בשלום, בשעה שהוא רוצה במחיקתו של "רוס מיר", העולם הרוסי. נכון: הליברליות נגועה בעצמה בשתלטנות - בהתעלמות מקהילה, ממסורת, ממצוקה של מי שגשם השפע לא הרטיב. האם המערב לא שאף להרחיב ולהרחיב את בריתו הצבאית, התלהט פוטין – והוא צודק. האם האמריקנים לא נוהגים באימפריאליות אלפי קילומטרים מגבולותיהם? בוודאי.
מומחי הגיאופוליטיקה קפצו השבוע עם אבחנות שקבעו שפוטין זועם על הרחבת ברית נאט"ו. הם מדדו על המפה את המרחק מהטילים בפולין לסנט־פטרסבורג, ובפניהם הפציע הסבר: איימתם עליו, ועכשיו הוא מאוים, נדחק לפינה, זועם. סיבה ותוצאה, כמה קל. משבר צבאי־מדיני שנולד בגלל ברית צבאית־מדינית. עוד יותר פשוט. פוטין זקוק לדעתם ל"מרחב מחיה".
ואז היה להם גם פתרון פשוט: להציע לרוסים שאוקראינה לא תצורף לנאט"ו לעולם. בכך, הם סברו, הכול יבוא על מקומו בשלום. אז במיוחד עבור המומחים האלה, הבהיר הצאר שלא די בכך. הוא דורש גם את התפרקותה של אוקראינה מנשקה, הכרה בכך שחצי האי קרים הוא בריבונות רוסית, הבנה שהאוקראינים תיכננו לתקוף את רוסיה במתקפת פתע (!). פוטין יעצור כעת רק אם ייעצר בשל הסנקציות, לחץ פנים־רוסי ופחד מהחרפת המשבר. זה הכול על כוח, וכסף. "ברוכים הבאים לעולם החדש שבו אירופאים ישלמו אלפיים יורו עבור הגז שלהם", איים מדבדב, עוד בובה של הקרמלין, אחרי שהגרמנים הודיעו שצינור הגז נורד סטרים 2 לא יופעל.
לנתח את המשבר דרך נאט"ו לבדה זה לא להבין את פוטין, את רוסיה כנסיכות נפט וגז, ובעיקר להתעלם מההיסטוריה של אומה שמעולם לא ראתה דמוקרטיה, ובעצם לא חוותה רפובליקה אמיתית. בעיקר, זה לא לשאול את השאלה הנכונה. הנה היא: מה החטא שולדימיר פוטין הוא העונש עליו?
מי שמחפש הסבר, ראוי שיתחיל בגרף אחד, קיצוני, שמראה כיצד תוחלת החיים של הגבר הרוסי צנחה בשנים רבות עם קריסת ברית־המועצות. זו לא הייתה תוצאה של היעלמות השיטה הסובייטית, אלא של השיטה שהחליפה אותה. הרוסים התמסרו לאירופה ולארה"ב, ואמרו להן: היננו כאן. פוטין עצמו שאל את הנשיא קלינטון, לפי עדותו שלו השבוע, האם רוסיה תוכל להצטרף לנאט"ו. מוסקבה תהתה בקנאה: כיצד נוכל ליהנות מהשגשוג שלכם, מההצלחה, מהטעם הנרכש של צ'יזבורגר ומילקשייק וניל. רק תגידו מה לעשות, ספסיבה.
ומה עשו במערב? הטיפו לרוסים להיות דמוקרטים, חופשיים, ובעיקר לשחרר ומיד את כל הכלכלה שלהם. התפיסה הזו הייתה קרויה "הקונצנזוס של וושינגטון". להפריט הכול, להסיר את ההגנות של כלכלה ממשלתית, להשמיד את מכסי המגן, לייעל. הם הסבירו לבוריס ילצין שעליו ליישם "טיפול בהלם" בחברה ובכלכלה הרוסיות. ושוב: "טיפול בהלם". יהיה קשה בהתחלה, הם הבטיחו – הם, זאת אומרת בקרן המטבע, בבנק העולמי, בוושינגטון – אבל לאחר מכן יהיה נפלא. יהיה אמריקה.
הטיפול בהלם הותיר את החברה הרוסית הלומה, מדממת, עם הכנסה ריאלית פוחתת, ירידה בתוצר התעשייתי, פערים מתרחבים – ורוויה בגנבים עם רישיון מהמדינה, כאלה שהשתלטו על מחצבים גולמיים ותעשיות ענק שעוד יפרנסו את ניני ניניהם. הודו וסין, שתי הענקיות, הביטו בבוז באימפריה לשעבר; הן לא איפשרו שום "הלם" מערבי, אלא יישמו רפורמות איטיות, זהירות, מגוננות תמיד על התעשייה שלהן, לעולם לא נחפזות לפתרונות קסם. התוצאה הייתה יציבות, התייעלות, צמיחה מסחררת. עד היום מראים במפלגה הקומוניסטית הסינית סרטי תעודה בבייג'ינג על קריסת ברית־המועצות לפקידים בכירים; מהם תראו וכך לא תעשו.
פוטין הוא מורד. לא אסטרטג דגול, לא שחקן שחמט מורכב. לא ביסמרק, לנין או פטר הגדול. הוא רוצה לחסל את הסדר הליברלי הנוכחי, את ההגמוניה האמריקנית, ושואף לעולם מבוזר, מפורק, של הרבה מדינות לנפשן. בעולם כזה, רוסיה חמושה עד צוואר היא מעצמה חשובה
הרוסים אחראים לגורלם. המשבר הזה הוא בהחלט לא על נאט"ו. הוא על ההיסטוריה, על האטרקטיביות הגוברת של מדינות כמו פולין ואוקראינה ומשיכתן אל המערב הדמוקרטי - אל מול העמידה במקום, או השקיעה הרוסית. הוא על המדינה עם ההשכלה הטכנית הטובה ביותר בעולם לפני כמה עשרות שנים, שהפכה למדינה שלא מייצרת שום דבר שאתם רוצים לקנות. הוא על חוסר היכולת של הרוסים להתנתק מהאוטוריטאריות וחוסר הרצון של המערב לעמוד בנחישות מולה. וכמובן, העצלנות המחשבתית של וושינגטון. ג'ו ביידן סיפר פעם כיצד פגש בולדימיר פוטין לראשונה. הוא אמר לו, "אני מביט בעיניך אדוני ראש הממשלה, ואני לא חושב שיש לך נשמה". "הוא הביט בי בחזרה", סיפר ביידן, "חייך ואמר, 'אנחנו מבינים אחד את השני'".
ביידן אמר את הדברים ב־2014, זמן קצר אחרי שחזר מאוקראינה, וזה סיפור מפורסם. מה שפחות ידוע הוא שבאותה כתבה בדיוק (ב”ניו יורקר”), נשאל סגן הנשיא האמריקני דאז על בקשותיה של קייב לספק לה סיוע צבאי ואמר שוושינגטון תעניק סיוע מינימלי בלבד. מדוע? "אנחנו לא חושבים יותר במושגי המלחמה הקרה", השיב ביידן לפני שמונה שנים בלבד, "אף אחד לא שווה לנו בכוחו. אף אחד לא מתקרב אלינו. לבד מלהיות מטורף וללחוץ על איזה כפתור, אין דבר שפוטין יכול לעשות צבאית שבאורח מהותי יפגע באינטרסים אמריקניים".
כמה היבריס. לעיתים הנחישות של המובסים, הנדחקים אל הצד – גוברת על מי שיושבים להם בנווה המדבר של השגשוג. פוטין הוא מורד. לא אסטרטג דגול, לא שחקן שחמט מורכב. לא ביסמרק, לנין או פטר הגדול. הוא רוצה לחסל את הסדר הליברלי הנוכחי, את ההגמוניה האמריקנית, ושואף לעולם מבוזר, מפורק, של הרבה מדינות לנפשן. בעולם כזה, רוסיה חמושה עד צוואר היא מעצמה חשובה.
כאשר כתבתי את "המרד נגד הגלובליזציה" והתחלנו לפרסם אותו בחו"ל, הזהירו אותי חלק מעורכיי הזרים: הספר הוא הימור. הרי הוא מבטיח שהברקזיט, משבר הפליטים, דונלד טראמפ – שכל אלה הם רק ההתחלה. שהחל עידן חדש של ערעור, של מרד. המורדים הם אנשים שמעגל השגשוג לא נגע בהם; קהילות שחשו מאוימות; סביבתנים שידעו כי השיטה הכלכלית הנוכחית מאיימת על הפלנטה כולה; מדינות שהושפלו, או חשו עצמן מושפלות; גזענים מגוונים שראו בזהות גלובלית איום מזעזע על חזונם האפל; דתות ששאפו להשיב את הגלגל לאחור ולסכל את תהליכי החילוניות שצברו תאוצה. חלקם רצו יותר דמוקרטיה, ואחרים יותר אוטוריטאריות. זה לא היה אחיד, מסודר ואידיאולוגי, לא רע או טוב, אלא מבולגן, מוצף רשתות חברתיות, אמת מבהיקה ושקר מסמא. המרד חסר מנהיגות, מבוזר, ללא רעיונות קוהרנטיים; מוסדות הכוח שנבנו אחרי 1945 נתפסים כלא רלוונטיים, מושחתים ובלתי צודקים.
אוקיי, אמרו העורכים בזהירות, ומה יקרה אם יתברר שזו טעות? זאת אומרת, טראמפ יתברר כמשוגה, עיוות קל, הדמוקרטיה תחזור ותפרח, הפופוליזם והלאומנות ידעכו? שהכול יחזור על מקומו בשלום תוך שנה־שנתיים – ולא ייפתח עידן של מרד, אלא רק של שגשוג ויציבות?
אז, אין ספק, יתברר שהספר טעה, עניתי. זה היה לפני ארבע שנים ומגפה אחת גדולה. בינתיים הגלובליזציה נמצאת בנסיגה, והמרד פועם בכל מקום, מערבות דונייצק ועד לדרום ארה"ב.
פוטין הוא ללא ספק איש האתמול; הוא אולי לא מתנקש ביריביו עם מטרייה מורעלת כמו בימי ברית־המועצות, אלא מעדיף קפסולה של חומר רדיואקטיבי או רעל עצבים, אבל הטיפוס הציני הזה מוכר לנו היטב מההיסטוריה. במקביל, גם ביידן הוא איש האתמול, של אמריקה שכבר מזמן איננה, של חלום אמריקני שמת, כהגדרתו הקולעת של דונלד טראמפ.
ובכל זאת - את העבר המפואר ואולי המדומיין של ביידן אנחנו רוצים לשמר, להרחיב ולעדכן. את זה של פוטין, להעלים מהמציאות העולמית לגמרי. הרי אין שוויון מוסרי בין שני אנשי האתמול: בכל יום כדאי ועדיף לאמץ את הרעיון הגדול של ביידן, זה שכולל חירות וזכויות אדם. גם אם הרעיון הזה נגוע בצביעות, כל צביעות טובה יותר מציניות מוחלטת שאיננה מתיימרת לשום דבר לבד מאינטרס עצמי, אכזר ועמוס בהונאה עצמית.
אבל זה לא מספיק, לדחות את התוקפנות. ההלם והתדהמה של המערב מהתנהגות רוסיה צריכים להתחלף בשאלה משמעותית יותר: אם כל כך טוב במציאות העולמית הנוכחית, כמו שסיפרו לנו מנהיגים דוגמת ברק אובמה, מדוע רבים חשים שכל כך רע להם – גם במערב?
גרעין של תשובה אפשר למצוא באזהרתו של העבד המשוחרר פרדריק דאגלס: “אם אין מאבק, אין קדמה”. זמן רב מדי האמין המערב שהסטטוס קוו, ההתקדמות האיטית, ההתמכרות לחיים הטובים במובן הצר והחומרי שלהם – שאלה ינצחו ויכריעו את ההיסטוריה. שאין צורך במאבק. נניח התיאוריה המצועצעת על מדינות שיש בהן מקדונלד’ס, שלעולם לא יילחמו אחת בשנייה. היא כמובן הופרכה בידי רוסיה, כאשר זו פלשה לגיאורגיה.
בזמן שבוזבז על קונפטי רעיוני והזיות על עידן סינגולרי, הסדר העולמי, אותו בניין גדול שנבנה בתום מלחמת העולם, לא הושלם לגמרי. אלה דברים פרקטיים: כלכלה גלובלית התרוממה, ללא אחריות בינלאומית כלשהי, ללא משטר מיסוי. נוצרו גבולות פתוחים ותעופה אזרחית בלי ארגון בריאות עם שיניים בעת מגפה. מועצת הביטחון נותרה מעוותת וקפואה. חוסר הנחת מהגלובליזציה לא יועל לעבר תיקון אמיתי של עוולות וכשלים. הנה שאלה פשוטה: אנשים רבים יילחמו במאה השנים הקרובות עבור ארצם, השבט שלהם, משפחתם. כמה יילחמו עבור עולם של קדמה, חוק בינלאומי, ערכים של חופש? ואם התשובה היא מעטים מדי - כיצד הערכים והעולם הזה ישרדו?
להתעורר כאשר הטנקים הרוסיים על הגדרות זה לא חוכמה גדולה. מי שיתמקד רק בבלימת פוטין יקבל אחריו את שי ג'ינפינג; ואחריו אתגר גדול אחר, עד לקריסה או למלחמה גדולה. העתיד שלנו בהחלט יכול להיראות כמו האתמול. מה שנמצא כרגע על הכף גדול הרבה יותר מג'ו ביידן או מולדימיר פוטין.
