שיר הערש ש למרים היימן ז"ל. נכדותיה שרות באושוויץ
(צילום: זיו קורן)
"סבתא, המספר שחקוק על זרועי לעד הוא גם עבור אחיותייך האהובות שנשארו באדמת אושוויץ לעד". את הדברים המרגשים הללו אמרה היום (שלישי) איריס היימן טייב, נכדתה של מרים היימן ז"ל ששרדה את השואה בילדותה, בעת הדלקת לפיד זיכרון במחנה ההשמדה אושוויץ. מרים היימן ואחותה אווה היו תאומות מנגלה - מרים אסירה מס' 10299 ואווה מספר 10298.
איריס, שהגיעה לפולין יחד עם אחיותיה ענבר היימן שגיא ודנה שדמן, קעקעה על זרועה את המספר שניתן לסבתה במחנה. יחד עם אחיותיה היא השתתפה במצעד החיים, שאותו מובילים 40 שורדי שואה. צפו באחיות שרות את שיר הערש שאותו שרה להן הסבתא ששרדה את אושוויץ.
3 צפייה בגלריה
איריס היימן (מימין) ואחותה דנה. "אנשים תמיד שואלים אותי 'מה זה המספר הזה?'"
(צילום: זיו קורן)
"סבתא שלי התנגדה בתוקף שאעשה את הקעקוע", סיפרה איריס. "אחרי שהיא הלכה לעולמה עשיתי אותו כדי למלא את החלל של איבי ובלומה שנשארו באושוויץ. הרגשתי שמשהו חסר במשפחה, החלל אף פעם לא נסגר והמספר מגלם את הסיפור של השואה במשפחה".
דנה, שכמו אחותה קעקעה את המספר של השורדת מרים היימן על זרועה, שיתפה כי היא שמחה שסבתה לא זכתה לראות את הקעקוע בחייה. "הוא לא עבורה. הוא בשבילי ובשביל הילדים שלי, בשביל הדורות הבאים. היא לא הייתה מאשרת את זה, אבל קעקעתי אותו ממקום של זיכרון.
"אנשים תמיד שואלים אותי 'מה זה המספר הזה?'. מפתיע אותי שלא קופץ להם שיש פה קונוטציה לשואה, אבל זה רק מדגיש לי שעשיתי מעשה חשוב בהנצחת השואה", היא מספרת. "סבתא לא הייתה רוצה שאמשיך לשאת את העול שהיא כבר נשאה, היא הייתה אומרת שזה נכפה עליה. לי קשה להביע במילים את ההתרגשות לשאת את הקעקוע, להיות כאן באושוויץ עם המספר על היד ולדבר עליו".
כמו אחיותיה, גם ענבר היימן שגיא בחרה להנציח את סבתה בקעקוע, אך נמנעה מלשחזר את המספר על היד. "אחרי שהיא נפטרה קעקעתי על הרגל את שיר הערש שסבתא הייתה שרה לי כשהייתי קטנה", היא מספרת בהתרגשות. "סבתא שלה הייתה שרה לה אותו, והיום אני שרה אותו לילדים שלי. זה שיר עדין ומקסים שהיא הייתה לוחשת לי באוזן בזמן שהייתה מרדימה אותי. החלטתי לחרוט אותו על הרגל כדי שהיא תלך איתי לכל מקום.
"להיות כאן באושוויץ כשאני אמא זה עוצמתי וחזק. יש חרטה כי לא היינו פה איתה כשהיא הייתה בחיים, היא לא הייתה מוכנה לחזור לפה. יש משהו בעוצמה הזו, להבין מה הם עברו. כל רגש, כל מחשבה וכל זיכרון", ענבר תיארה, והדגישה: "לפני שהיא הייתה ניצולת שואה - היא הייתה סבתא שלי. סבתא מדהימה, אוהבת, משתפת, מצחיקה ומאושרת".
