השבוע לפני 40 שנה נפתחה מלחמת לבנון הראשונה, ונכון לבחון שלושה מלקחיה העיקריים ולו רק משום שהזירה ממשיכה להיות חשובה גם כיום. הלקח הראשון הוא עניין הנרטיב. הצמרת המדינית-ביטחונית אימצה את הסיפור הבא: יש בלבנון רעים וטובים. הרעים הם הפלסטינים, אשר בהובלת אש"ף גם הורסים את לבנון מבפנים וגם מאיימים עלינו עם רקטות ומעשי טרור. הטובים הם הפלנגות, ארגון המייצג את האליטה הנוצרית בעלת האוריינטציה המערבית, ולכן הבה נילחם ברעים ועל ידי כך נחזק את הטובים, שיהפכו לשליטי לבנון. זה יהיה טוב הן למדינת לבנון והן לנו.
למרבה הצער, נרטיב מעט ילדותי זה לא שיקף את המציאות. רוב "הרעים" לכאורה התבררו כפלסטינים שהיו (והינם) יושבי מחנות פליטים אומללים חסרי אזרחות, ומנגד "הטובים", הפלנגות, התגלו כארגון פשיסטי, גזעני, אכזרי, פחדני ובוגדני.
יתר על כן, הנרטיב שאומץ ושעסק בפלסטינים מחד ובפלנגות מאידך התעלם מקיומם של כ-80 אחוז מתושבי לבנון - השיעים, הסונים, הדרוזים, הנוצרים שאינם פלנגות, וכן מהסורים ששלטו בחלק מהמדינה. 80 אחוז אלה לא היו בסיפור - אבל היו גם היו במציאות, וכך, ככל שהפער בין הסיפור לבין המציאות גדול יותר, קל להיגרר לשגיאות בשטח. כדאי שנכיר בהיבט הזה גם כאשר אנחנו מאמצים נרטיבים לגזרות אחרות, ובהן עזה, ירושלים ועוד.
הלקח השני מתכתב עם הראשון. התכלית (המטרה) האמיתית של המלחמה הייתה, כאמור, להביא לשינוי משטר בלבנון; אך היה חשש שמטרה זו לא תזכה לתמיכה רחבה בציבור, ובוודאי שלא בעולם. לכן הוגדרה תכלית-דמה שהיא צבאית בלבד וצנועה - להרחיק את המחבלים 40 ק"מ מהגבול, טווח הרקטות המקסימלי באותה עת. ובכן, הציווי המקצועי (בכל צבאות העולם) גורס כי המשפט החשוב ביותר בפקודת מבצע הוא סעיף "המטרה". המטרה הינה התשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים להשיג, או לשם מה אנו יוצאים למבצע או למלחמה.
המשפט השני, שנגזר ישירות מהראשון, הוא הגדרת "המשימה". המשימה היא התשובה לשאלה: מה צריכים לעשות (בכדי להשיג את המטרה)? עקרון המלחמה מספר אחד הינו אפוא "דבקות במשימה לאור המטרה". כאשר סעיף המטרה אינו בהיר, ובמקרה הזה אף מוסתר, אזי לא ברור באיזו משימה עלינו לדבוק.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןוכך קרה שבשתיים מתוך שלוש גזרות הפעולה, המרכזית והמזרחית, התקדם צה"ל בעצלתיים במשך חמישה ימים אך הגיע לטווח ה-40 ק"מ, והנה ביום האחרון, כשלפתע הובן כי בלחץ בינלאומי עלינו להגיע תוך יום להפסקת אש, ניתנה פקודה חפוזה לנוע מהר צפונה ולהשתלט על כביש דמשק-ביירות. השתלטות על ציר זה הייתה חיונית לאור המטרה האמיתית, שליטה במדינת לבנון, אבל מפקדי האוגדות לא ידעו זאת! התוצאה: בגזרה המזרחית נתקעו שתי אוגדות באמצע שום מקום, ובגזרה המרכזית נאלצנו להפר את הפסקת האש (ולשקר לעצמנו ולעולם), להתקדם לעבר הכביש הנכסף ולאבד הרבה לוחמים בדרך.
ההיבט השלישי נוגע לאמירה של ראש הממשלה דאז מנחם בגין, שבהגינותו הודה כי לבנון הייתה "מלחמת ברירה", דהיינו לא מלחמה שנכפתה עלינו אלא מלחמה שיזמנו מתוך רצון לשפר את מצבנו האסטרטגי. אכן, זו פריווילגיה של מעצמות (וגם אז ההצלחה לא מובטחת, ראה המלחמה באוקראינה), אך ספק אם היא מתאימה לנו.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
