העוצמה המדינית, הכלכלית והתרבותית של ארה"ב הפכה את ה"אמריקניזציה" למושג מרכזי. היו שראו בו דבר חיובי ואפילו משאלת לב: בכל זאת, ולמרות הכל, האומה שתחגוג מחר יום עצמאות 247 הגיעה לכמה הישגים. מנגד, יש כאלה שנגעלים בשל החשש לאבד את הזהות הייחודית לטובת היבלעות באימפריאליזם האמריקני, ולגמור כמו עוד ביג-מק בבטן של הדוד סם.
אבל האמריקניזציה המואצת שישראל עוברת בימים אלה היא תהליך מסוג אחר. הוא לא קשור בהתמכרות לצרכנות וגם לא בהעדפת פופ תעשייתי על פולקלור מקומי, אלא בהיפרדות לא רשמית של חלקי האוכלוסייה זו מזו. לאורך השנים, קווי החלוקה נעשים ברורים ומוחלטים יותר, שמתחילים בהעדפה הפוליטית, ממשיכים בהתייצבות כמעט גורפת מאחורי הביטויים שלה (כגון פסיקות בית המשפט העליון), ביחס לסוגיות מדעיות (כגון מגפת הקורונה) ומתבטאים כמובן גם בגופי התקשורת והפיד ברשתות החברתיות שדרכם כל זה מתווך. התוצאה היא אומה שבה יש יותר מהמשותף בין שמן ומים מאשר מדינות כמו אורגון ואוקלהומה.
ישראל צועדת בכיוון הזה זמן רב משנדמה: הפערים האדירים בתפיסת העולם בין הציבורים הדתיים בישראל (בעיקר יהודים ומוסלמים) לבין הציבורים שאינם דתיים, למשל, היו שם עוד לפני שהוקמה ממשלה חסרת תקדים, שמשלבת בתוכה גם את הגורמים הגזעניים והקיצוניים ביותר שהחברה הצמיחה מתוכה. ייתכן שהמסלול היה בלתי נמנע גם אלמלא דמותו המיתית של בנימין נתניהו, שהיחס הקיצוני להחריד להתפתחויות במשפט שלו (בין "התיקים קרסו" ל"השופטים קרסו") הוא נייר לקמוס מאלף להתפשטות האמריקניזציה בישראל.
ובכלל, אם מדינה בעלת מרחבים אינסופיים ושיטת משטר שונה לגמרי מסוגלת להגיע לאן שהגיעה, למה שזה לא יקרה גם במקום הרבה יותר קטן, צפוף וריכוזי מבחינה שלטונית?
זאת גם הסיבה שהאמריקניזציה הספציפית הזאת של ישראל הרבה יותר מטרידה. אמנם, לפחות בינתיים אין במדינה חרדה מפני האיש שבא שייכנס לקניון או בית ספר ויפצח במסע ירי באמצעות נשק אוטומטי שנרכש באותה קלות של קילו פיצוחים. אבל מצד שני, גם אין באמת את האפשרות הגיאוגרפית והאופרטיבית להפחית את החיכוך. לפעמים נוח לחשוב שיש פערי טמפרטורה בין הדרמה הבלתי נגמרת של הרשתות החברתיות לבין הבנאליות האפורה של הקיום היומיומי; שחוויית הקניות בסופרמרקט, איסוף הילדים מבית הספר וההמתנה לרופא הן דווקא המרחב שמנמיך את החומות.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אבל מה אם גם זה כבר לא מה שהיה? מה אם האפשרות שהאמריקניזציה של ישראל היא זאת שהופכת את התחושה הזאת שכולם מכירים, שאי אפשר לצאת למרחב הישראלי בלי להיות מוכן למלחמה, כי בישראל המרחק בין תל אביב לירושלים הוא לא המרחק הפיזי והממשלי בין קליפורניה לטקסס? וזה עוד לפני העניין הזה, שלא מדברים עליו, והוא שההיפרדות נובעת גם מהעובדה שיש הרבה מאוד אנשים שמרגישים בנוח עם השליטה על עם אחר, ואחרים שחושבים שזהו אסון מכל בחינה.
לפני כמה חודשים נכתב כאן על אשליית ההיפרדות שמככבת בפנטזיות של המחנה הליברלי. בזמן שחלף היא לא הפכה לריאלית יותר או בכלל, אבל בלב ובנפש היא נשמעת כמו עובדה מוגמרת. לא ברור כמה זמן ארה"ב תוכל להתקיים ככה, אבל סביר להניח שישראל תישבר קודם.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 08:12, 03.07.23
