"אחרי כמה חודשים בשירות הרגשתי מוצפת והלכתי לקב"נית. בפגישה השנייה היא חרגה משאלות טיפוליות לכאלה שנובעות מעניין אישי שלה כאזרחית. אחרי 40 דקות היא העיפה אותי מהטיפול ואמרה 'נראה לי שסיימנו כאן'. היא טענה שאני נראית תפקודית ואין צורך בטיפול אבל זה היה כי היא לא יכלה לשאת את הסיפורים שלי" (נועה, שירתה במלחמה במילואים ביחידת השו"ן - שבויים ונעדרים)
"כל היום דמיינתי מה המשפחות של הנעדרים שחיפשתי היו חושבות אם הן היו רואות אותי, ילדה מסכנה, האחראית הבלעדית להבין מה קרה להם. כל דבר הופך ללא לגיטימי. הפסקת קפה? לא לגיטימית. לצחוק עם חברה - לא לגיטימי. כי אני מדמיינת את האימא של הנעדר מסתכלת עליי ויודעת שאם אני לא אקדם את זה, אף אחד לא יעשה את זה" (מאיה, שם בדוי, שירתה ביחידה במילואים)
"הייתי מגיעה הביתה רק כדי לאכול ארוחת ערב ולישון. גם במעט הזמן שהיה לי לישון הייתי מתעוררת מהסטרס ששכחתי נעדר, שפספסתי פרט או שיש שם שבטעות שכחנו להכניס לרשימות והגורל שלו נפל בין הכיסאות" (גלי, שם בדוי, קצינת מודיעין ביחידה)
לאחר טבח 7 באוקטובר הוקם בצה"ל חמ"ל העוסק באיסוף מידע על חטופים, שבויים ונעדרים. הוא הורכב מחיילים בשירות סדיר, קצינים ומשרתי מילואים ממודיעין שקיבלו לידיהם את המשימה להבין מה קרה לכל אחד מאלפי בני אדם שגורלם לא היה ברור בשעות ובימים שאחרי מתקפת חמאס. מדובר היה בעבודה מסביב לשעון: קריאה של הררי ידיעות מודיעין ותמלולים מפורטים של ראיונות עם בני משפחה, חברים וחטופים ששבו, ובעיקר – צפייה אינסופית בתמונות וסרטונים, רובם כאלה שתיעדו הפלסטינים באותה שבת.
אנשי היחידה הכווינו את האיסוף המודיעיני לגבי כל אחד מהנעדרים בכל הכלים שעמדו לרשותם - ובכלים שהמציאו תוך כדי תנועה. זה התחיל מדברים מובנים מאליהם כמו אוסינט (מודיעין ממקורות גלויים), סיגינט (יירוט תשדורות של אותות אלקטרוניים) ואיכון. בנוסף הם הכווינו תחקור של שורדים מהזירות בקיבוצים ובמסיבה, בני משפחות ומכרים של נעדרים, מחבלים שנתפסו וחטופים ששוחררו. בהמשך התבצעו פעולות ייחודיות לסיטואציה, כמו הכוונת סוקרים שירדו לשטח לחפש ממצאים פיזיים בזירות. "התפקיד שלנו היה לרכז את תמונת המודיעין על כל אחד מהנעדרים, ולהכווין את האיסוף כדי להשלים את הפרטים שחסרים כדי לקבוע אם הם חטופים", אומרת גלי.
תחושת האחריות לחיי אדם, ההיכרות המעמיקה שנבנתה עם אנשים שמעולם לא פגשו והחשיפה האינטנסיבית לתיעוד הזוועה הותירו חותם עמוק בנפש שלהם. רבים ממשרתי אמ"ן בכלל, וביחידות שו"ן בפרט, סובלים מאז ממצוקה נפשית. מאיה, נועה וגלי (שמותיהן האמיתיים שמורים במערכת), שמדברות כאן לראשונה, מבהירות כיצד הושפעו חייהן מהחוויות הקשות בשירותן במלחמת חרבות ברזל, ומה היו ההשלכות שלהן לאחר סיום המילואים.
"ביום הראשון נכנסתי לחדר והיה בו מסך ענק עם מספרים – כמה נעדרים, כמה חטופים וכמה מתים", מספרת מאיה, שהשלימה כמה חודשי מילואים במהלך המלחמה. "בראש המסך היו שמות של ה'קייסרים' - כלומר הקצינים או המילואימניקים האחראיים - ומתחת לכל אחד מהם הייתה רשימת שמות של נעדרים. היה כאוס בחדר ואף אחד לא התייחס אליי. הרגשתי סחרחורת והייתי צריכה להישען על הקיר כדי לא לקרוס. חשבתי לעצמי שאולי זה גדול עליי".
גלי, אחת מאותם "קייסרים", מוסיפה: "הגעתי למילואים ואמרו לי: 'קחי, זו רשימה של עשרה שמות. נסי להבין אם הם חטופים'. היינו צוות, והרשימות שלנו תפחו ותפחו. בהתחלה על חלק מהנעדרים או על רובם לא הייתה לנו תשובה. היה לחץ עצום ורצון לעשות את זה כמה שיותר מהר. זה הגיע למצב שהיינו רצים ממקום למקום בחפ"ק, כי ללכת הרגיש כמו בזבוז זמן. הייתי עושה משמרות של 12 שעות או אפילו כפולות של 24 שעות כדי לעמוד בקצב, כי בקצה עמדו משפחות שלא ידעו מה קרה ליקרים שלהן".
נועה, ששירתה בסדיר ביחידת 8200, הצטרפה במילואים לחמ"ל השו"ן. "מי שלא נכנס לשם ונתקל בכל כך הרבה חומרים קשים לצפייה ושמיעה, לא מבין כמה התפקיד שואב וכמה קשה לצאת ממנו", היא אומרת. "התפקיד במפקדת השו"ן הוא בסופו של דבר להגן על החטופים בזמן שחיל האוויר מפציץ וחיילים נכנסים לעזה. חווינו איתם את השבי. יש חטופים שידעתי מה הם עברו ועדיין עוברים. אחרי עשרה חודשי מילואים בחרתי לעזוב והם נשארו שם בעזה. אלו רגשות אשמה קשים מנשוא".
ולך? ומי דואג לך?
עם הלחץ העצום להתחקות אחר העקבות של הנעדרים והחטופים הגיעו גם תחושות של חרדה. "עם הזמן זה נהיה יותר ויותר אישי. את והמקרים שלך", מסבירה מאיה. "את חופרת להם בחיים, את יודעת כל דבר לגביהם ולגבי הסיפור שלהם, את יודעת מה אמרו כל החברים, בני המשפחה ומי שראה אותם. ואז זה כבר כאילו חברה שלך או אחותך נחטפה. התחלתי לקרוא לנעדרים ולחטופים שהייתי אחראית עליהם 'שלי'. עד היום, אם מתפרסם שאחד מהם נרצח בשבי, אני אומרת 'הוא שלי'. אני מרגישה שמישהו שאני מכירה נרצח. אני יושבת בבית, מפסיקה כל מה שאני עושה, ומתאבלת עליו".
גלי: "היה מקרה שהולך איתי עד היום. הייתה נעדרת שהנחנו שהיא חטופה. שמעתי את בני המשפחה שלה אומרים בראיון שאף אחד לא דיבר איתם כבר חודש ולא נתן להם שום פרט מידע. הלב שלי נשבר. אני הייתי על המקרה שלה ובמשך שבועיים ניסיתי להבין מה קרה לה, אבל המשפחה לא ידעה כמה מאמץ אנחנו משקיעים. זה שהם הרגישו חסרי אונים ושאף אחד לא עושה כלום למצוא אותה היה שובר לב".
ההפנמה שלשירות שלהן יש השפעה ישירה על חיי אדם הייתה מטלטלת. "כמילואימניקית אני משמשת ככוח עזר לסדירים והיה מקרה שהם לא הצליחו לפתור", מספרת נועה. "זה היה סוג של חידה של כמה חודשים שנוגעת באופן ישיר לחיים של אנשים. אנחנו המילואימניקים ניסינו דרך חדשה שהובלתי והיא הצליחה. ודווקא ברגע שזה הצליח נכנסתי להתקף חרדה ובכי תמרורים. נפל לי האסימון לגבי ההשפעה על חיים של אנשים שלא מסוגלים לדאוג לעצמם. זאת אחריות כבדה מאוד. הייתי מעדיפה שההצלחה תגיע ממישהו אחר כדי להוריד את זה מהכתפיים שלי".
איך התמודדת?
"זאת זכות ואני לא מתלוננת לרגע אחד, אבל זה היה טירוף מוחלט ולא היה שום ליווי פסיכולוגי נורמלי".
את המועקה המתלווה לגודל האחריות הרגישה גם מאיה. במהלך השירות שלה התגלה סרטון ששפך אור על כך שאחד השמות ברשימה שלה נהרג בישראל ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה. "חשדנו בזה עוד קודם, אבל לפני שהתגלה הסרטון לא הניחה לי המחשבה שאולי לא אצליח להוכיח את זה", היא מסבירה. "מה אם פספסתי משהו, ואיש לא ידע מה עלה בגורל הבנאדם? אני אהיה אחראית לכך שמשפחה נהרסה לנצח".
גלי זוכרת את הרגע שבו נשברה בפעם הראשונה באמצע משמרת. גם כשהיא משחזרת אותו, דמעות זולגות לה על הלחיים: "צפיתי בסרטון וניסיתי לחפש בו פרט ספציפי. הייתי צריכה להתייעץ לשם כך עם איש מקצוע בתחום והוא בא לצפות בו יחד איתי. הסברתי לו על הסרטון, שהיה מאוד גרפי ומאוד מאוד קשה, ודיברתי באופן מאוד יבש. הוא הסתכל עליי מזועזע. אמרתי לו: 'כן, אני צופה בדברים האלה כבר הרבה זמן ואני כבר רגילה'. הוא שאל אותי: 'ולך? יש מישהו שדואג לך?'".
כשהקב"נית בכתה
לשלושתן הוצע טיפול פסיכולוגי במהלך שירות המילואים. בהתחלה אפילו הכריחו אותן ללכת לשיחות קבוצתיות עם קב"נית של היחידה. "זה היה מין מעגל גדול", מספרת מאיה. "אבל לא באמת זכינו להגיד יותר מדי או לדבר על דברים אישיים שהשפיעו עלינו. זאת הייתה יותר סולידריות קבוצתית".
גלי: "לי הטיפול הקבוצתי דווקא עזר מאוד. זה מאשש ומרגיע לשמוע שאנשים שהיו בסיטואציה חוו דברים דומים. דברים שאת לא צריכה להסביר אפילו, והם כבר יודעים על מה את מדברת".
נועה: "אני יצאתי מהשיחות האלה בתחושות לא טובות. נפגשים 15 אנשים שלא מכירים אחד את השני עם קב"נית. שום דבר עמוק לא ייצא מזה. זרקנו בדיחות שחורות ולקב"נית עלו דמעות בעיניים. היא האדם שאמור להיות חזק בשבילך, וכשהיא מתחילה לבכות מסיפורים שהם אפילו לא קצה הקרחון ביחס למה שאת עוברת, אז את מרגישה שהיא לא יכולה לשאת אותך".
מה לגבי טיפול אחרי המילואים?
מאיה: "במפגש סיכום דיברו איתנו על בריאות הנפש. אמרו לנו שלא נוטשים אותנו ושיודעים שאנחנו צריכים עזרה. בסיום נתנו לנו טלפון של עמותה שאחראית לספק סיוע נפשי לחיילי מילואים ששוחררו. אחרי כמה ימים התקשרתי ולא היה מענה. בסוף ענו לי ואמרו לי שיש רשימת המתנה של חצי שנה. הם אמרו שזה נשמע שאני באמת צריכה פסיכולוג ושהם יעבירו את הפנייה שלי. אבל עד עכשיו לא חזרו אליי".
בסיום המילואים היא ניסתה לבדוק טיפולים במרכז החוסן של האוניברסיטה שבה היא לומדת, ונענתה שהוא מעניק סיוע פסיכולוגי רק ללוחמים. "אני סטודנטית לתואר מאוד קשה", היא אומרת. "אין לי את היכולת לעבוד במשרה שבה ארוויח מספיק ואין לי את היכולת לשלם 500 שקל בשבוע לטיפול פסיכולוגי. זה יקר מאוד וכבד עליי".
המדינה מעניקה טיפולים פסיכולוגיים ללוחמים אחרי השירות - וגם זה לאחר מאבק רב שנים - אולם נראה שמשרתי אמ"ן נשכחו. חיילים ביחידת השו"ן טוענים שהמערכת לא מפנימה שהם חוו מלחמת התשה מנטלית, ולא רק תקתקו על המקלדת מול מחשב.
לילך קורן, פסיכולוגית קלינית מומחית, מסכימה ששירות מסוג זה עלול להיות בעל השפעה משמעותית על נפש החיילים. "זה השילוב בין חשיפה לחומרים קשים, לא משנה באיזה תצורה, לבין האחריות הגדולה", היא מסבירה. "יש סטיגמה שפוסט טראומה צבאית מאפיינת רק חיילים קרביים, אבל זה לא ככה. טראומה ומצוקה נפשית, ובמצבי קיצון גם פוסט טראומה, יכולות לאפיין כל חייל וחיילת שנחשפו לאירוע טראומתי. זו פשוט יכולה להיות רמה אחרת של מצוקה, עם סימפטומים כמו ירידה במצב הרוח, חרדה, התקפי פאניקה, שימוש בחומרים כאלה ואחרים, שינוי בהרגלי האכילה, בדפוסי השינה ועוד".
ללא טיפול פסיכולוגי מוסדר, מאיה התקשתה להתמודד עם התחושות שאיתן יצאה מהשירות. "לא היה לי אף אחד לדבר איתו על זה", היא אומרת. "לאורך השירות את מתעסקת כל היום בחטופים, וכשאת חוזרת לחיים שלך, אף אחד פתאום לא מבין אותך. אז את שומרת את זה לעצמך".
ואם זה יהיה כך לנצח?
מאיה וגלי חזרו ללימודים באוניברסיטה ונועה טסה לטיול במזרח. לכאורה החיים שבו למסלולם, אבל בפועל הן מתקשות להתנתק מהחודשים במדים. "חזרתי ללמוד וכאילו חידשתי את השאיפות שלי כבן אדם, אבל למעשה לא אכפת היה לי מכלום", מתארת מאיה את התקופה שאחרי השחרור. "לא היה לי אכפת מהלימודים ולא עשיתי שם כלום".
לגלי, שבן זוגה שירת כלוחם מילואים וכמעט לא יצא הביתה, היה קשה עוד לא פחות: "הייתי לבד בבית ובדיכאון. לא קמתי מהספה. אלה היו חודשים מאוד קשים. אחרי שהבן זוג שלי יצא מעזה הצלחתי להקים את עצמי וללכת לטיפול פסיכולוגי. התקרבתי לתחתית והצלחתי לגרד את עצמי משם, אבל זה עדיין לא פתור".
לילך קורן, פסיכולוגית קלינית מומחיתנועה: "עמדתי להשתחרר ולא היה לי מחליף. ידעתי שדברים שעבדתי עליהם יקבלו עכשיו פחות תשומת לב. מאז אני גוררת את רגשות האשם. אני חייבת תמיכה במעבר בחזרה לחיים".
מה התחושות שלכן כיום לגבי החטופים שניסיתן לאתר?
נועה: "אני עדיין מתעוררת כל בוקר, מדקלמת את כל השמות של החטופים שהיו תחת אחריותי ומאחלת להם שיהיה להם יום קל. בלילה לפני השינה אני מאחלת להם שיצליחו להירדם וימשיכו לנשום".
מאיה: "ביום הראשון אחרי שחזרתי ללימודים התקרבתי לדלת של הפקולטה וראיתי תמונה של מישהו שעזרתי לקבוע שהוא מת. את לא ממשיכה את היום שלך באותו אופן. הוא נהרס. את מכירה את הבן אדם והוא מת. אי אפשר להמשיך הלאה ממשהו שלא הסתיים. האנשים האלה עדיין בעזה. בא לי להגיד להם 'סליחה שלא מצאתי אותך', או 'סליחה שמצאתי אותך אבל זה לא הוביל לשום מקום כי לא שחררנו אותך ומתת'. אני דואגת שזה יהיה ככה לנצח, כי הם לא יחזרו מעזה ואני לא אשתחרר מזה שניסיתי למצוא אותם ולא הצלחתי".
הפסיכולוגית לילך קורן מסבירה שאופי התפקיד חייב את חיילות וחיילי השו"ן להתנתק מהצרכים הכי בסיסיים שלהם. "הן ויתרו על שינה, שירותים, אכילה וכמובן רגש", היא מסכמת. "כשאת נדרשת לצפות בסרטונים קשים למען התפקיד, איך את יכולה שלא להפעיל מנגנוני הגנה של ניתוק, הדחקה והכחשה? זה הכרחי על מנת לשאת את העוצמות של החומרים. ואז מגיע הפער בין המוד הצבאי לבין מה שקורה בחיים האזרחיים, כי פתאום צריך להחליף מצב עצמי. המעבר הזה מכביד ומבלבל. הוא דורש גמישות נפשית יוצאת דופן שלא לכולם יש אותה".
גורם צבאי הסביר בתגובה לדברים כי "נושא בריאות הנפש הוא חשוב ביותר, בטח מאז תחילת המלחמה. מפקדים מבינים זאת ונמצאים בקשר רציף עם גורמי ברה"ן כדי לתת מענה מיטבי לפקודיהם. אנחנו מבצעים עיבודים קבוצתיים רבים שמאפשרים לנו בין היתר לאתר ולשים לב לחיילים במצוקה, ומציעים להם להגיע למפגשים פרטניים. זאת לצד קב"ן יחידה שכל חייל יכול ליצור איתו קשר במידת הצורך".
