עדותו של א' נגד איתי פנקס: מההערצה אליו - קפאתי
(צילום: אבי חי, שחר גולדשטיין)
הפרשות שבהן מעורבים גל אוחובסקי ואיתי פנקס ארד ונחשפו השבוע הציבו על סדר היום נושא מושתק כמעט לחלוטין, גם בעידן MeToo – פגיעות מיניות בגברים. ההערכות הן שבישראל כל גבר חמישי נפגע לפחות פעם אחת בחייו. כעת, שלושה שחוו תקיפה מינית חושפים באומץ את הסיפור שלהם ומסבירים למה היה להם קשה כל כך להוציא את הסוד.
אבידב גולדשטיין (33), תושב ירושלים, גדל ביישוב דתי בגוש קטיף. "כשהייתי בכיתה ג' הצמידו לי חונך שיעזור לי בלימודים", הוא מספר, "בהתחלה הכל היה בסדר, עשינו שיעורי בית ושיחקנו כדורסל. אבל מהר מאוד היינו נפגשים במקומות יותר פרטיים – בדירה שלו, באוטו שלו".
גולדשטיין אומר ש"כילד שגדל ביישוב דתי לא הבנתי במה מדובר, לא ידעתי איך לקרוא לזה בשם. שלוש פעמים בשבוע הייתי נפגש איתו. בכיתה ו' התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. כל השנים האלה התמודדתי עם זה לבד. בסוף כיתה ח' הלכתי עם אחת מהאחיות שלי לטיול ביישוב. באמצע הטיול היא אמרה לי שאני חייב להפסיק ללכת אליו, כי אחות אחרת שלי נפגעה ממנו מינית. זה הכה בי, הבנתי שאני לא לבד. בכיתה ט' חבר נוסף שיתף אותי שהוא נפגע ממנו גם. הגשנו תלונה במשטרה. בסך הכל היו חמש תלונות נגדו, שנסגרו מחוסר ראיות. לא היה לי עם מי לדבר, זה לא נושא שמדברים עליו, בעיקר בחברה הדתית".
גולדשטיין מוסיף: "אני חושב שמה שגורם לגברים לא לדבר אלה הבושה והחשש שאף אחד לא יאמין, כי הם גברים. יש תפיסה חברתית שגבר צריך להיות חזק, זה ששומר ומגן, לא הקורבן".
לילה שחור
עלי חביבי (32), שמתגורר בתל אביב, מספר: "פעם הייתי עלי בדראן, היום אני עלי חביבי. נאנסתי בגיל שבע על ידי דוד שלי. היינו בחתונה, הוא לקח אותי לשירותים ואנס אותי. זה היה לילה שחור. בחוץ הייתה שמחה, ובפנים היה אסון, פשע. כל מה שאני זוכר מאותו לילה זה שבכיתי בלי בפסקה. חרב עולמי. הוא לקח לי את הילדות, את חופש, את החלומות, את התמימות. הוא רצח אותי בדם קר".
חביבי מוסיף ומספר מה קרה אחרי האירוע הקשה: "הוא איים עליי, ולכן לא סיפרתי לאף אחד. הייתי חייב לשמור על הסוד, לשתוק. בגיל עשר נכנסתי לפנימייה ואז התחלתי רומן עם נער שהיה קצת יותר גדול ממני. אמרתי למדריכה שאני לא אשם, שאני חולה כי דוד שלי אנס אותי. הייתי אלים עם עצמי, שנאתי את עצמי. לא ידעתי מה אני. חשבתי שאני חולה. כשהתחילו לטפל בי הכל צף. עד היום בכפר בענה, בו גדלתי, הפוגע שלי חי כמו מלך ואני נקרא 'הבושה'. אני משלם מחיר כבד".
לשמור על הסוד
ישראל נחום (46), תושב הוד השרון, משתף על התקיפה שעבר: "נפגעתי מינית מגיל 9 עד גיל 12 על ידי קרוב משפחה. סיפרתי על זה לאחותי הגדולה, אבל זה עדיין נשאר בגדר סוד. לדעתי הבחירה לא לשתף את הסביבה, בעיקר אצל ילדים, היא משום שהתוקף דורש שתשמור על הסוד, אחרת המשפחה תתפרק והאשמה תהיה עליך. כשאני מסתכל על זה לאחור הוא ממש שלט בי. הפחד היה משתק. לאחר הרבה שנים התוקף שלי נשפט ל-12 שנה בכלא".
נחום אומר ש"הגברים פחות משתפים בגלל אגו גברי. יש המון בושה, אשמה, תחושה שהגבריות שלי נעלמת, פחד ממה שיגידו. אתה מתמודד עם זה לבד. ההחלטה לחשוף את הפגיעה שלי נובעת מהרצון שיותר גברים יידעו שיש גברים אחרים שנפגעים וידברו על זה. ככל שאני משתף, אני מרגיש יותר שלם עם עצמי. זה פשוט משחרר אותך, אתה נושם. העול כבר לא כזה כבד. יש לזה ערך קריטי בהתמודדות שלך מול הדבר הזה. אני רוצה שהשיח בנושא יהיה יותר משמעותי".
"גברים ממתינים 20 שנה כדי לדבר"
ערן האן, מנהל קו הסיוע הארצי לנערים וגברים נפגעי תקיפה מינית, אמר כי "ההערכות בעולם הן שאחד מכל שישה גברים נפגע מינית לפחות פעם בחייו, בארץ מדברים על אחד מכל חמישה. אם ניקח את הנתונים האלה ונשווה לנתונים של מרכזי הסיוע, לפיהם יש כ-40 אלף פניות בשנה, ורק 13% מהן של גברים, זה אומר שאנחנו כנראה בתת-דיווח. לפי המחקרים, גברים ממתינים בממוצע 20 שנה כדי לדבר על הפגיעה שעברו. הם לא רוצים לבקש עזרה, כדי שלא לשים את עצמם במקום חשוף ופגיע. יש המון בושה והאשמה עצמית סביב הנושא".
יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, הוסיפה ש"הנושא תמיד נבלע בתוך המלחמה באלימות נגד נשים, אבל גם גברים נפגעים מאלימות מינית, והרבה. צריך לתת לתופעה הזו תוקף ומקום. היא הרבה יותר נפוצה ממה שנוח לנו לחשוב".
גל אבני-ברלב, מנהלת תוכניות עבודה סוציאלית במכון חרוב, הסבירה כי עד גיל 12 הדיווחים על ילדים שנפגעו מינית הם בשיעור כמעט זהה בקרב שני המינים. "בקרב בני 14 ומעלה נפתח פער גדול יותר בין מספר הדיווחים על פגיעות בבנות לעומת הבנים", אמרה. "ניתן להסביר את הפער בכך שבגיל ההתבגרות המשימה העיקרית של בני נוער היא גיבוש ה'אני' והזהות המינית. כשנער נפגע מינית זה מערער את ההתפתחות המינית שלו ויוצר בלבול ובושה גדולה".
