בשבת האחרונה קראנו את פרשת קורח, המתכתבת עם הפוליטיקה העכשווית. קבוצת מנהיגים קוראת תיגר על של משה כמנהיג כל יכול – מתברר שמחנה "רק-לא-ביבי" לא המציא את הגלגל - וחז"ל, שראו במחלוקת ערך מפרה והכרחי לקיומה של חברה, ראו בפרשה זו מחלוקת "שלא לשם שמיים" בשל הפן האישי שעמד בבסיס טענות קורח ועדתו.
לעומתם, מחנה "רק-ביבי" טוענים שהמאבק אינו אישי אלא מאבק נגד המחנה הלאומי, שרואה את הלאומיות והזהות היהודית כחזות הכל, כשבנימין נתניהו הוא מייצגו האולטימטיבי. כך או כך, פירוק הממשלה אחרי שנה בלבד מוכיח שהתאגדות מסביב לסיבות אישיות לא מחזיקה מים: בסופו של דבר האזרח מצביע עבור ה"מה" ופחות עבור ה"מי".
המפסיד הגדול הוא נפתלי בנט, שאתמול (רביעי) הודיע שלא יתמודד בבחירות הקרובות. מתנגדיו רואים בו כמי שבגד במשנתו הרעיונית, וזועמים על כך שהפר את ההתחייבויות הרבות שפיזר לפני הבחירות. טענות מוצדקות, אך רק לכאורה. בנט, לאורך שנתו כראש ממשלה, לא שינה כמעט את עמדותיו הימניות. אין פעולה אחת שנקט הנוגדת את תפיסתו הלאומית.
יותר מזה, ביחס לראשי ממשלה בעבר שהפרו הבטחות אידיאולוגיות למכביר ופעלו בניגוד לרעיונות הבסיס שלהם - החל ממנחם בגין בנסיגה מכל סיני, עבור לשמיר בהליכתו לוועידת מדריד וכמובן נתניהו בהצהרות על שתי מדינות - בנט הפר ההתחייבות רק במישור האישי, כאשר חבר ללפיד.
הצהרת הפרישה של נפתלי בנט
(צילום: רויטרס )
יחד עם זאת, בנט לא פטור מעשיית חשבון נפש נוקב עם עצמו. הניסיון הכן שלו לייצר משהו חדש המכיל שילוב של ימין ושמאל מובהק, יחד עם חברי כנסת ערבים השוללים את קיומה הלאומי של המדינה, לא צלח. בנט שגה בכך ששם את הדגש על ניהול, ופחות על מנהיגות - הציבור מחפש מנהיג, ולא מנכ"ל. המבחן יהיה אם ההליכה לסבב בחירות נוסף מסביב לדמותו של נתניהו, או אם יקום גורם אמיץ שיניף את דגל האידיאולוגיה מחדש.
מוטי שקלאראלכס קולומויסקיהקמת ממשלת אחדות היא לא רק פשרה הכרחית לטובת העברת תקציב: היא אמורה להיות דגל ערכי המחבר קבוצות רעיוניות שונות שאין להן עניין לנצח זו את זו. בנט, ובמיוחד לפיד, מנגנים על נימי האחדות - אבל השאלה היא אם הם מכירים בכך שהחברה הישראלית נחלקת מסביב לציר של זהות ישראלית ויהודית, כשסוגיות כמו שבת, חמץ, פליטים, ייהוד הנגב והגליל ויהודה ושומרון הן הביטוי לכך. בנט לא נתן מספיק תשומת לב לקווי מתאר אלו, שמניעים ומגבשים את הסנטימנט הזהותי של האזרח לכאן או לכאן.
בנט רואה בריפוי הקרע בחברה הישראלית משימה קדושה. לשם כך הוא חייב, אחרי שייקח פסק זמן מהחיים הפוליטיים, להקים תנועה שתהיה בבואה של עצמו, מקום שיהווה כתובת לציבור שהסנטימנט הזהותי שלו הוא יהודי ולא רק דתי, זרם הרואה את התרבות הישראלית המתחדשת כחלק מזהותו, מאמין ברוח של הרב קוק הרואה בשקלול בין ערכים ערך עליון. תנועה שכזו תחזיר עטרה ליושנה, לימים שהציונות הדתית הייתה גורם מחבר ולא מפריד.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
