בנימין נתניהו נאם ביום חמישי האחרון בשעת השיא של הטלוויזיה. כמעט שלושה עשורים חלפו מאז החל את דרכו כראש ממשלה אבל הפסאדה שלו על המסך הקטן נותרה בעינה. החליפה הכהה, החולצה הלבנה, העניבה האדומה וקול הבריטון העמוק, שיוצרים רושם של מכובדות ורצינות. סמלי המעמד שמקיפים אותו, המנורה מאחוריו ודגל כחול לבן לצידו, מזכירים שמדובר בראש מדינה. בהתאם, המסר שהעביר שלפיו ימשיך לקדם את ביטול חוק עילת הסבירות - היה נחרץ ובוטח. הוא לא ייכנע לסרבנות.
ההיסטוריה הפוליטית שלו מוכיחה אחרת. כפי שאריאל שרון הגדיר את התנהלותו: "הוא לא עומד בלחצים. ראיתי אותו בפרשת חאלד משעל (בפעולה הכושלת של המוסד לחסל אותו על אדמת ירדן, ב"ל). הוא התפרק לחלקים והיינו צריכים להרכיב אותו מחדש".
כיצד הוא התנהל לקראת ההצבעה בנושא לנוכח הלחצים הגוברים שהגיעו לשיאם באיום הטייסים ואנשי חילות אחרים להפסיק להתנדב למילואים? אפשר ללמוד על כך תוך השוואה לתהליך קבלת ההחלטות שלו לגבי "הסכם וואי", שנחתם בתקופת כהונתו הראשונה, ורומז שמדובר בשבשבת רוחות המונחה רק על ידי שיקול של הישרדות פוליטית.
בסוף שנות ה-90 עמד נתניהו בפני המשבר הגדול ביותר בכהונתו הראשונה, על רקע התחייבותו לפני בחירות 1996 לקיים את החלטות ממשלת העבודה בעקבות הסכם אוסלו ב', שלפיהן ישראל תיסוג משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים. הראשון שבהם הייתה היציאה מחברון בינואר 1997. השני היה אמור להתבצע ביולי-אוגוסט 1998, אך נתניהו התעכב בנימוק שהפלסטינים לא מקיימים את חלקם בהסכם.
באוקטובר 1998 הזמין נשיא ארה"ב ביל קלינטון את ישראל והפלסטינים לשיחות במרכז הכנסים של נהר וואי במרילנד. לאחר דיונים טעונים ורוויי מחלוקת חתמו המשתתפים על "מזכר וואי" שבו התחייבה ישראל לבצע את חלקה בהסכמי אוסלו, כולל המשך העברת 13% מהשטח לפלסטינים.
נתניהו שאל את יועצו האמריקני ארתור פינקלשטיין כיצד לגרום לכך שההסכם יתקבל בהבנה בקרב תומכיו בימין. פינקלשטיין הציע לתקוף חזיתית את אהוד ברק, שנבחר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ובמקביל "להתחיל לאהוב את הימין, לחבק אותו חזק, ללטף אותו ולהבטיח לו כי שום דבר רע לא יקרה". נתניהו יישם: הוא ביקר את ברק כמי שכיהן כשר חוץ בממשלה "שהבטיחה לפלסטינים 90% מהשטח. אנחנו סיכלנו זאת". וובה בעת הוא פנה לימין בביטוי "אחיי המתנחלים".
כשחזר מארה"ב הוא נתקל בנתב"ג בשלטים של הימין הקיצוני שעליהם נכתב: "נתניהו בוגד". הוא היה עדיין רגוע משום שנמסרו לו נתונים מעודדים על ידי איש הסקרים שלו שי ראובני. בתשובה לשאלה: אם הוועידה תסתיים בהסכם עם הפלסטינים ויתקיימו בחירות, במי היית בוחר? השיבו 51% שיצביעו לנתניהו ו-37% לברק.
בנובמבר 1998 אישרה הכנסת את הסכם וואי ברוב של 75 תומכים לעומת 19 מתנגדים ושבעה נמנעים. לכאורה המספרים נראו חד משמעיים, אבל ניתוח שלהם היה צריך לעורר דאגה אצל נתניהו. שבעה משרי הממשלה נעדרו מן ההצבעה במחאה (יהושע מצא, משה קצב, סילבן שלום, צחי הנגבי, יולי אדלשטיין, לימור לבנת ורפאל איתן). שלושת שרי המפד"ל - זבולון המר, יצחק לוי ושאול יהלום - הצביעו נגד.
וממילא, ההסכם לא הושלם במלואו, וגם פגישה משולשת ליד מחסום ארז בדצמבר 1998, של קלינטון, נתניהו ויאסר ערפאת, לא הצליחה להצילו. זה היה מאוחר מדי וגורל הממשלה נחרץ. חברי הכנסת מהמפד"ל, מולדת וגשר הודיעו שיצביעו בעד הקדמת הבחירות. נתניהו קרא לברק להקים ממשלת אחדות אך נענה בסירוב, והשאר היסטוריה. ב-1999 הוא הפסיד בבחירות.
ד"ר ברוך לשםהאם תרחיש דומה יכול להתקיים כיום? המהפכה המשפטית פרצה בקול תרועה רמה, אבל לנוכח הסקרים, המחאות, הכלכלה והתגובה של הממשל האמריקני הודיע נתניהו בתחילה שיקדם את החקיקה רק בהסכמה רחבה. אלא שאז גבר הלחץ של נציגי הימין הקיצוני בקואליציה שלו ובמפלגתו והוא שינה כיוון, מה שעורר שוב את הטייסים, הכלכלנים, המוחים והאמריקנים.
עתיד המהפכה לא ברור. נתניהו אולי יופיע שוב בשידור ישיר בטלוויזיה עם החליפה והעניבה והקול העמוק ויודיע שרק טובת המדינה מנחה אותו. אולי הוא ידחה את התקדמות החקיקה ואולי לא. כמו בסאגת הסכם וואי, מי שתכריע לא תהיה האידיאולוגיה, אלא הזיגזוגים שלו.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"\
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
