ברהט עדיין מנסים לעכל את אירועי 7 באוקטובר: מצד אחד את האובדן, ומצד שני את הגיבורים החדשים שנולדו - רובם אזרחים, כאלה שפתחו חמ"לים ונזעקו לסייע לקרוביהם בעוטף, ומצאו את עצמם מצילים את חייהם של עשרות בני אדם. חלק מאותם גיבורים חדשים ברהט הם חיילים. הבולט שבהם הוא רס"ל (מיל') אחמד אבו לטיף, אחד מ-21 לוחמי המילואים שנפלו באסון קריסת המבנים בעזה. "חמאס לא מבדיל בין יהודי לערבי", אמר לפני נפילתו.
כעת נאלצים תושבי רהט להתמודד עם שני פיגועים, ועם התושבים שנאשמים בהקמת ארגון טרור. ברהט מדגישים כי המעשים של בודדים לא יכולים למחוק את מעשי הגבורה של הבדואים, ובעיר של 90 אלף איש, אי-אפשר להסיק מסקנות לגבי רוב הציבור - שרוצה בשכנות טובה עם היהודים. אחרי הפיגועים שבהם מעורבים תושבי העיר, והמשך הפשע ברחובות, ברהט מזהירים כי "אם המצב יימשך, כל התרומה של הגיבורים הבדואים תישכח ביום שאחרי".
"ב-100 השנים האחרונות הבדואים בנגב היו חברה שמובילים אותה, קובעים עבורה דברים ולא שואלים אותה", אומר קאיד אבו לטיף, אחיו של הלוחם שנפל. "עם תחילת המלחמה, בדקות הראשונות, הבדואים ספגו את אחת המכות הקשות ביותר. הטילים שנפלו בכפרים הלא מוכרים הרגו אזרחים. הבדואים הם לא רק מיעוט בחברה הישראלית, אלא מיעוט בחברה הערבית. זה מיעוט כפול ומכופל. אנחנו במציאות שבה אנחנו 'שקופים פעמיים', גם מול היהודים וגם מול הערבים בצפון. המחיר הכבד ששילמו הבדואים בנגב לא עניין את הצפון".
"הבדואים למעשה הם חברה מדממת, שלא מעניינת איש גם כשהיא סופגת את המכה הקשה ביותר. זה יצר תסכול מטורף, במיוחד כשיש לנו שני נציגים בכנסת, חברי כנסת בדואים. אבל הם שייכים למפלגות כלל ארציות ומקדמים את האג'נדה של המפלגה, ולאו דווקא את הבדואים בנגב. וכעת, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הבדואים - הם אלה שמובילים. וזו הובלה קהילתית. הם לא חיכו לפוליטיקאים או לאינטלקטואלים. הפעם, ההובלה הגיעה מלמטה, מיוזמות מקומיות".
"נוצר חמ"ל משותף ערבי-יהודי. מאות אלפי ישראלים הגיעו מכל רחבי הארץ, ופעלו שכם אל שכם, כי היה רע לכולם ואין זמן שכל אחד יבכה על מר גורלו. הגורל תפס אותנו לא מוכנים, לא היהודים ולא הבדואים. ואז ראינו שותפות אמת", אומר אבו לטיף.
"התקבע בראש שבדואים זה ונדליזם, מערב פרוע, גנבים. רהט היא העיר הבדואית הגדולה ביותר. ולכל עיר יש סיפור. מה הסיפור שרהט מספרת? דו-קיום? המשמעות של זה היא הפרדה בין היהודים לערבים. המושג זה כל הזמן מדגיש את העובדה שהערבי הוא מסכן וכל הזמן צריך להאכיל אותו, לדאוג ולעזור לו. הסיפור של רהט הוא של חיים משותפים".
ב-7 באוקטובר איסמעיל אלקרנאוי נסע לעוטף עזה כדי להציל את בני משפחתו. בדרך הציל עוד 40 אנשים. "הם היו בסכנת מוות. כשיצאנו מהבית ידענו שאין מענה מהצבא והמשטרה. לקחתי עוד שלושה חבר'ה ורכב שטח. אחד הבנים היה יחד עם בחורה מבארי והסתתר איתה בשיחים בחורשה, כדי שהמחבלים לא יאתרו אותם. אנחנו ראינו מה קורה בעוטף, עקבנו אחרי קבוצות וואטסאפ וסרטונים. הייתה לנו מטרה: להוציא את המשפחה". כאמור, בדרך הוא הציל עוד רבים.
"הדברים הטובים ברהט נמצאים מאז קיומה והם ימשיכו עד הסוף", הוא מבהיר. "עיר שלמה חיה בשכנות טובה עם תושבי אופקים, באר שבע, בית קמה, להבים. אי-אפשר להטיל עונשים על עיר שלמה. הבדואים מאז קום המדינה היו שותפי גורל ונאמנים למדינה, וימשיכו להיות נאמנים כל עוד יהיו פה. קולות ההסתה הם אלה שעושים את הקרע האמיתי. אם לא נקשיב להם ולא נהיה קורבן של הסתה וגזענות, נהיה המדינה הכי משגשגת".
הפיגוע הראשון אחרי ה-7 באוקטובר שבו מעורב תושב רהט היה בצומת בית קמה, על-ידי צעיר עזתי שהתגורר ברהט. הוא עבר לעיר לפני מספר שנים במסגרת איחוד משפחות. הפיגוע השני, בתחנה המרכזית בבאר שבע, בוצע על ידי גבר שסובל מבעיות התמכרות, שבעבר יצא מהמוסד הטיפולי בו שהה עם סכין - מה שהעלה חשש בקרב משפחתו שבכוונתו להתאבד. בעיני תושבי רהט, לא ניתן להגדיר את המפגע הראשון כתושב העיר, ולגבי האירוע השני - מדובר בגבר בעל רקע נפשי. "את הפיגוע בבית קמה ביצע צעיר מעזה", הבהיר איסמעיל. "והאירוע השני? אף אחד לא יודע אם זה באמת פיגוע".
ארבעה מבני משפחת אלזיאדנה נחטפו בשבת השחורה. רק שניים שבו. יוסף אלזיאדנה, נהג שהציל עשרות צעירים, סיפר כי "רהט היום היא 90 אלף איש. אי-אפשר לשלוט על 90 אלף. יש את הטוב ויש את הרע, ואין מה לעשות. אנחנו גאים שאנחנו חיים במדינת ישראל. אני יצאתי וסיכנתי את החיים שלי כדי להציל אזרחים. כזו המדינה שלנו. ואני מקווה שהקשר בין הבדואים ליהודים ימשיך ויתחזק. ב-7 באוקטובר היה לכולנו גורל אחד. מחבלי החמאס חיפשו כל אחד, יהודי או ערבי, וחטפו ורצחו. עיישה, מהמשפחה שלי, צעירה עם כיסוי ראש. חטפו אותה. פאטמה אבו עראר, אם לתשעה ילדים, נרצחה. הם חיפשו ישראלים".
ביום חמישי הגישה פרקליטות מחוז דרום כתב אישום נגד עשרה בני אדם, בהם תושבי רהט, שהקימו ארגון טרור שמטרתו לחטוף ולרצוח, ואפילו להתנקש בחייו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. הם אפילו גייסו מורה מרהט, נושא דרשות במסגדים, שיהיה המורה הרוחני שלהם.
בכתב האישום תואר הנאשם המרכזי כאדם שהתחזק מבחינה דתית. "ההקצנה הדתית זה לא דבר מפתיע", אומר אבו לטיף. "זה קורה כשהמארג החברתי מתחיל להתפורר. מה שמאיץ את זה הן הפשיעה והאלימות. אנשים עדיין מסתובבים עם נשקים. יש מצלמות עם מדבקה של 'עיר ללא אלימות' - ומתחת למצלמות יורים והורגים. הפשיעה לא הפסיקה לרגע במהלך המלחמה".
לדבריו, "החברה הבדואית נכנסה למלחמה כשהיא על הברכיים ומדממת, וכשזה קורה יש אנשים שמבולבלים. בן גביר הבטיח להביא את המשילות לנגב. אבל בין ההבטחות לבין המציאות יש פערים כי שום דבר לא באמת השתנה. אנחנו מרגישים שכמויות הנשקים הוכפלו. לפני המלחמה החברה הבדואית הייתה על סף מלחמת אזרחים, וה-7 לאוקטובר עצר את זה. אם המצב יימשך, כל התרומה של הגיבורים הבדואים תישכח ביום שאחרי".
