במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ראיין רונן ברגמן את חזי כאלו, שהיה ראש האגף היהודי בשב"כ בזמן רצח רבין. ראוי להתייחס לראיון בכלל, אבל בעיקר לדברים שאינם מופיעים בו, ומעצימים את הכישלון המודיעיני של הארגון במניעת הרצח. הריאיון כלל שני מוטיבים עיקריים: הראשון שאגף האבטחה אשם באי-מניעת הרצח. השני - התרענו אבל לא הקשיבו לנו. שניהם דורשת התייחסות.
טורים נוספים של ד"ר אבנר ברנע:
• הישראלי הצבוע מצפה לפולארד ושכח את ואנונו
• זה צעד קיצוני, אבל כך תמוגר הפשיעה בחברה הערבית
• עולים מזרחים כאיום ביטחוני והשגיאה של בג"ץ
בידי שב"כ הייתה "ידיעת זהב" על כוונתו של אדם קטן קומה ממוצא תימני, בעל שיער מקורזל ושברשותו נשק, לירות ביצחק רבין. את הידיעה הראשונה קיבל קצין המודיעין של פיקוד מרכז, אמנון סופרין, מפקוד שלו, שלומי הלוי, כחצי שנה לפני הרצח. סופרין מיהר להעביר את הידיעה לאלי ברק, ראש היחידה הרלוונטית בשב"כ. בהמשך התבקשה המשטרה על ידי שב"כ לתחקר את הלוי. היא העבירה לשב"כ את תוצאות התחקור, שהיה בו מידע נוסף שלא מסר הלוי לסופרין, כולל העובדה שהחשוד כבר ערך תפילת וידוי בבית הכנסת - מה שמצביע על רצינות כוונותיו. אולם מאז תחקור המשטרה, במשך כחצי שנה, לא נעשה בשב"כ המאמץ הנדרש לזהות את אותו חשוד כדי למנוע ממנו לבצע את זממו.
העברת התחקור של הלוי למשטרה הייתה טעות חמורה של שב"כ. הדבר לא עולה בקנה אחד עם פרוצדורות המקובלות בארגון - שמיומנותו ואחריותו היא בתחום סיכול טרור – וממילא למשטרה אין יכולות כאלה מאחר שזה אינו תחום התמחותה. יתר על כן, זהו מהלך המנוגד להיגיון מקצועי של העוסקים בסיכול טרור.
כתוצאה מהמחדל לא הייתה בידי יחידת אבטחת האישים תמונה של עמיר, ולכן הוא היה יכול להימצא חמוש במשך זמן ארוך בסביבת המכונית של רבין בערב העצרת מבלי שאיש נתן לו תשומת לב מיוחדת
מיד אחרי הרצח נודע לשב"כ הנורא מכל: הלוי ידע כבר כשמסר את "ידיעת הזהב" שמדובר ביגאל עמיר. הוא בדה ידיעה כללית על אותו מקורזל שיער ממוצא תימני, שאותו, לדבריו, ראה ושמע עם ידידתו בשירותי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אחרי הרצח, כשנשאל מדוע הסתיר את זהותו המדויקת של עמיר, אמר הלוי שלא רצה להיות "מויסער" (מלשין), וכן שהיה משוכנע ששב"כ יחשוף את עמיר במהירות.
הלוי הכיר היטב את התנהלות שב"כ ואת יכולותיו מאחר שכאמור שירת ביחידת המודיעין של פיקוד המרכז. סביר להניח שאם היה מתוחקר באופן דיסקרטי על ידי אנשי שב"כ מיומנים, הוא היה מסיר את המסך, מוסר את שמו של יגאל עמיר ואת שמה של ידידתו, ובכך ניתן היה לאמת את גרסתו. אילו התברר שמו של החשוד והעובדה שהיה בעל מיומנות גבוהה בשימוש באקדח - בהיותו בוגר קורס אבטחה של שב"כ שאותו עבר לצורך שליחות אבטחה בחו"ל - האיום היה מקבל משנה חשיבות וסביר שהרצח היה נמנע. זוהי רשלנות מספר 1 באירוע זה.
הודות לעיתונאי אמנון אברמוביץ' התוודע הציבור לעובדה שלשב"כ היה סוכן בלב פעילות הימין הקיצוני: אבישי רביב, הלוא הוא "שמפניה". עובדה זו מעצימה את גודל הכשלון ומעלה את השאלה כיצד הארגון לא "עלה" על עמיר לפני הרצח. התברר שרביב הכיר אותו מפעילות משותפת באירועים שונים שהתנהלו באותה תקופה, כולל אמירות כלליות שלו על הצורך לרצוח את רבין.
עולה השאלה כיצד קרה שמפעיליו של רביב לא שאלו אותו מעולם אם הוא מכיר בחור קטן קומה ומקורזל שיער הנושא נשק, מאחר שסביר מאוד להניח שהיה מצביע על עמיר. עד היום לא ברור מדוע לא בוצע דבר כה פשוט ובסיסי בהפעלת מקורות. זו רשלנות מספר 2 באירוע זה (אולי כדי לנקות את מצפונו, החליט שב"כ להעמיד לדין את רביב על כך שלא דיווח על כוונותיו של עמיר. הוא יוצג על ידי עו"ד איתן פלג, איש שב"כ לשעבר, וזוכה מכל אשמה).
כתוצאה מהמחדל לא הייתה בידי יחידת אבטחת האישים תמונה של עמיר, ולכן הוא היה יכול להימצא חמוש במשך זמן ארוך בסביבת המכונית של רבין בערב העצרת מבלי שאיש נתן לו תשומת לב מיוחדת. כך הוחמצה ההזדמנות האחרונה למנוע ממנו לירות ברבין מטווח אפס עם סיום האירוע בכיכר.
התנהגותו של יגאל עמיר בחודשים שלפני הרצח מצביעה על כך שלכאורה עשה כמעט הכול כדי להיתפס. הוא התבטא בגלוי בדבר הצורך "להוריד" את רבין, השתתף באירועים פומביים שונים של הימין הקיצוני שבהם הושמעו איומים ישירים על חיי ראש הממשלה, והשתתף באירועים יותר מצומצמים שלא זכו לסיקור תקשורתי, ובהם לא הסתיר את עמדתו שיש לפגוע ברבין. הדברים לא הגיעו לידיעת שב"כ ולא התחברו ל"ידיעת הזהב".
ד"ר אבנר ברנעאין לקבל את הגרסה המוצגת בראיון שקיים ברגמן עם כאלו, שבו לא מוזכרים הדברים המצוינים לעיל. ראש האגף היהודי בשב"כ מספר על התרעות (כלליות) ששלח בדבר כוונה לרצוח את ראש הממשלה, אך לא לצורך זה קיים ארגון מודיעין חשאי. ההתרעות הללו היו גלויות וידועות לכל מי שחי אז במדינת ישראל וראה חדשות מפעם לפעם.
"ידיעת הזהב" הממוקדת שהגיעה לשב"כ בחשאי הייתה צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת ולהביא למיקוד מאמץ ייחודי לאימות הידיעה או להזמתה, פעולה שללא ספק הייתה מביאה למניעת הרצח בידי יגאל עמיר. מדובר ברשלנות בתחום המודיעין שאף אחד לא נתן עליה את הדין וגם לא נחקרה כראוי על ידי ועדת שמגר, מאחר שכל אש הביקורת הופנתה למחדלי אגף האבטחה. הכישלון המודיעיני הזה שינה לעד את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
- ד"ר אבנר ברנע, לשעבר בכיר שב"כ, הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי, אוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
