מדי שנה בתחילת דצמבר נהגתי להציב בביתי עץ נובי גוד. כמו אלפי ישראלים דוברי רוסית, ראיתי בחג הזה סמל למסורת המשפחתית שלנו כיוצאי ברה''מ לשעבר, ולכך שהצלחנו לשמור על קהילתיות ואופטימיות חרף הרקע הפוליטי והתרבותי הקשה שממנו הגענו. השנה זה החורף הראשון בחיי בלי עץ בבית. במקום מסורת משפחתית ייחודית, התחלתי לראות בנובי גוד – חג לציון השנה האזרחית החדשה - סמל לטראומה העמוקה שחוו כל אזרחי ברה''מ תחת הקומוניזם, ובפרט למחיקת ייחודיות תרבותית ודתית.
ניתן לומר הרבה על הקשר בין נובי גוד לבין הטרגדיה שקרתה ליהדות ברה"מ, שחוותה קרע אדיר מההיסטוריה, הזהות, והמורשת שלה. זו אמנם הכללה, אבל קשה להתעלם מכך שמבין כל העדות בישראל – יוצאי ברה"מ הם אלה שאצלם ניכרת הנוכחות המועטה ביותר של סמלים ומסורת יהודית. וכאילו זה לא מספיק, נבדלנו מהשאר בעץ שכמעט זהה לזה של חג המולד.
אין כאן עוד ניסיון מרושע לתייג את יוצאי ברה''מ כזרים ולא יהודים. הסטריאוטיפ של דובר הרוסית שחוגג את הנובי גוד כחלק מהזדהות נוצרית הוא מופרך מהיסוד. אבל יחד עם זאת, צריך להבהיר שחגיגות הנובי גוד אכן היוו המשך הנתק שיצר המשטר הקומוניסטי בין היהודים לבין הייחודית הזהותית שלהם.
- יש לי עץ אשוח בסלון. למה זה מטריף אתכם? / קסניה בולבה
מה זה להיות יהודי לאחר עשורים ארוכים של ניתוק מהזהות? היהדות שלנו אופיינה בעיקר באנטישמיות שחווינו שם - כולל אלה שנולדו למשפחות מעורבות – ואז הגעה לישראל שבה רבים מאיתנו נחשבים "לא יהודים". טרם עשינו חשבון נפש אמיתי בכל הנוגע לשאלה איך אנחנו משקמים את הזהות היהודית שנותקה מאיתנו במהלך עשורים תחת שלטון קומוניסטי, ומה קרה לנו שם שגרם לכל כך רבים מאיתנו להתרחק מרוב יהודי העולם ברמה המסורתית והתרבותית.
המציאות מורכבת, שהרי הנובי גוד הוא גם כישלון של הקומוניזם וגם ניצחון שלו. מחד הוא יצר רגעים משפחתיים של שלווה, שמחה ואופטימיות חרף מאמצי המשטר למשול בכל רבדי החיים של אזרחיו. מאידך, מרכזיות הנובי גוד ממחישה את ההצלחה בדיכוי ושיטוח כל העמים שחיו תחת המשטר לכדי אזרחים סובייטים אחידים, מנותקים וחילונים לחלוטין. אכן, ציון חגים יהודיים היה דבר מסוכן. בפסח, סבא שלי היה אוכל מצות בסתר מחשש שיודח ממשרתו כמנהל מפעל. כל מה שיכולנו לעשות כדי להרגיש עצמאיים מול המשטר היה לחגוג את הנובי גוד.
אבל זוהי מורשת העבר. אז אמנם לא יכולנו לנהוג כיהודים ולשמר את המסורת, אבל כיום, 30 שנה אחרי, אנחנו כבר יכולים להיזכר בה מחדש. זה גם יכול לסייע לפצעים הפתוחים להגליד, במקום להיזכר מדי שנה בדיכוי, באנטישמיות ובפחד. אין בפי קריאה דיכוטומית או מחייבת. יוצאי ברה''מ לשעבר לא צריכים לזרוק את העץ ואיתו את זיכרונות הילדות. רק לנסות לברר את מהות הנתק בינינו לבין הזהות היהודית, ואולי ללמוד על אבותינו מהתקופה שלפני המהפכה הקומוניסטית. מי הם היו, מה הם עשו, על מה כתבו ובמה האמינו.
- דריה שלייפר היא יועצת תקשורת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
