מאז קום המדינה לא געשה העדה הדרוזית כפי שהיא גועשת בימים אלה. פרויקט הטורבינות ברמת הגולן שחרר את נצרת הרימון שעליו ישבה העדה לאורך עשרות שנים, שבמהלכן הפנימה אט אט שבניה אמנם ממשיכים לנהור לבקו"ם תוך סיכון חייהם בגבולות ומעבר להם, אך המדינה מקפידה להמשיך להזניח אותם. פרשת הטורבינות היא אנקדוטאלית לסיפור הגדול, שעליו כתבתי כאן לפני שלוש שנים. ליבת המחאה היא זו: היעדר תוכניות מתאר מספקות ליישובים הדרוזיים, מה שהוביל למשבר דיור דרמטי לזוגות צעירים ויוצאי צבא.
מדובר בהזנחה משוועת של היישובים הדרוזיים על רקע גידול האוכלוסין בעדה. הצעיר הדרוזי מביט ביישוב היהודי השכן, רואה כיצד הוא מתרחב, מתפתח ונהנה מכל מוסדות החינוך והתרבות המשפרים את איכות חייו, בעוד היישוב שלו ממשיך לדרוך במקום. מרחבי התכנון ביישובים הקיימים לא הוגדלו ובמקביל המדינה לא פעלה ולו להקמת יישוב דרוזי חדש אחד. התוצאה היא שהדרוזים – בדומה לכל האוכלוסייה הערבית בישראל – ממשיכים לחיות בתוך גטאות בצפיפות גוברת. איזו תוצאה אחרת יכולה להיות?
קחו לדוגמה את תושבי דליית אל-כרמל ועוספיה, המתגוררים בסמוך ליוקנעם. מדי יום ביומו מתפתח היישוב היהודי, עם אזורי תעשייה לתפארת, מוסדות תרבות, מגרשי ספורט, תאורת רחוב, תשתיות ומה לא. ומה לגבי שני היישובים הדרוזיים? הם נותרו כמו שהיו בשנות ה-70. פה ושם תוספת קוסמטית, לא יותר.
במקום לקדם תוכניות למגורים הכריזה המדינה על השטחים המקיפים את דליית אל-כרמל ועוספיה כפארק לאומי (פארק הכרמל). השטחים המקיפים את הכפר בית ג'ן הוכרזו כשמורת טבע מירון. והיו עוד פטנטים מונעי תכנון מהסוג הזה. בכך סוכלה האפשרות להרחבה משמעותית של שטחי המגורים, וצעירי העדה מצאו את עצמם עברייני בנייה בעל כורחם.
תוסיפו לזה שני מהלכי חקיקה שהגבירו את הלחץ: חוק הלאום היווה סטירת לחי מצלצלת לפרצופם של בני העדה, שהאמינו שישראל היא מדינתם ולו מכוח "ברית הדמים", אבל מצאו עצמם מודרים ממנה אפילו ברמה ההצהרתית. ואז ב-2020 החלו רשויות התכנון לאכוף את חוק קמיניץ, שהטיל צווי הריסה וקנסות מנהליים של מאות אלפי שקלים על כל בנייה לא מאושרת ללא כל אפשרות ערעור ממשית (החוק הוחל רטרואקטיבית גם על בנייה חריגה טרם אישורו).
מה כן עשתה המדינה? ועדות התכנון קידמו תוכניות מתאר צנועות למגורים, ואלה לרוב ממילא לא כללו את הבנייה הקיימת שהמשיכה להיות מוגדרת לא חוקית. כך למשל, בשנה האחרונה קודמה תוכנית בעוספיה, אך זו הותירה מחוצה לה 175 דירות שמיועדות להריסה על פי חוק קמיניץ (על בעליהן מוטלים קנסות מנהליים של מאות אלפי שקלים. הסכום גדל ב-1,400 שקל כל יום עד ההריסה, שלא מבטלת את הקנס המקורי. נכון להיום הוצאו עשרות צווי הריסה והוטלו קנסות של יותר מ-20 מיליון שקל).
במקביל פרצה המחאה ברמת הגולן נגד הקמת הטורבינות. רוב תושביה הדרוזים של הרמה הם חקלאים המתפרנסים ממטעי דובדבנים ותפוחים. חלק מבעלי הקרקעות הסכימו תחילה להקמת הטורבינות על אדמתם מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות הסביבתיות ואת ההשפעה על פרנסת שכניהם החקלאים. חלקם חזרו בהם וביקשו לבטל את ההסכמים, אולם החברה המבצעת התנגדה בטענה שהשקיעה הון עתק בתוכנית.
מי שחשב שקיים ריחוק בין הדרוזים אזרחי ישראל לבין אחיהם מרמת הגולן, התבדה מהר מאוד. אלה הצטרפו מיד למחאה. העדה הדרוזית מלוכדת כמו העם היהודי, ולכן כל פגיעה בכל דרוזי באשר הוא מנערת את כלל בני העדה. מחאת הטורבינות הרתיחה את הכעסים שכלל בני העדה אצרו בתוכם על פני עשורים.
עו"ד שקיב עליטועה מי שחושב שהמחאה תדעך מבלי שפרויקט הטורבינות ייגנז וצווי ההריסה והקנסות המנהליים יבוטלו. השר איתמר בן גביר טען בביקורו בג'וליס שהעבודות תימשכנה, אך כנראה שהוא לא מכיר את עוצמת הר הגעש הבוער בלב העדה. גם הודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצאי שבת על הפסקת העבודות עד לאחר חג הקורבן או עד מציאת פתרונות דיור אינה מספקת.
כמי שחי בתוך העדה ומכיר את הלך הרוח בה, אני מאמין שככל שממשלת ישראל לא תיקח את המושכות ותעצור את כדור השלג, יש סכנה לברית הדמים שנרקמה בעמל רב לאורך 75 שנה בין הדרוזים לבין מדינת ישראל. היא עלולה לקרוס לנו מול העיניים. וזו תהיה בכייה לדורות.
- עו"ד שקיב עלי הוא אקטיביסט חברתי עוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
