במשך כשנתיים וחצי הייתה הדמוקרטיה הישראלית נתונה בקיפאון מסוכן. סחרור מתמשך של כאוס שלטוני, היעדר משילות, דחייה חוזרת ונשנית של אישור תקציב המדינה וקיטוב פוליטי גובר ערערו את יסודות השלטון במדינה והותירו אותה משותקת. כאשר כל מהלך במערכת הפוליטית התנקז למאבק בין תומכי בנימין נתניהו למתנגדיו, לא נותר שום מקום לוויכוח ענייני ומפרה על השקפת עולם והמדיניות הנגזרת ממנה. החזרה לנורמליות שהביאה קואליציית בנט-לפיד מתבטאת בראש ובראשונה ביכולת של חברותיה לחזור ולנהל במסגרתה ויכוחים חשובים על סדרי עדיפויות חברתיים-כלכליים. היכולת הזו חשובה לא פחות מהצלחתן לשתף פעולה על אף חילוקי הדעות ביניהן.
כך, לראשונה מזה שנים, חוזרים השותפים בקואליציה להתווכח זה עם זה מתוך שיקולים ענייניים ועמדות עקרוניות. שלושה נושאים כאלו עומדים על הפרק כיום, וההכרעה לגביהם תקבע את דרכה הכלכלית-חברתית של הממשלה.
הראשון הוא עסקת החבילה במשק, שבחירתם של שרי העבודה ומרצ להצביע נגדה הייתה מוצדקת וחשובה. מדובר בעסקה בעייתית ביותר, שתחת הכותרת האורווליאנית "העלאת שכר המינימום" תביא בפועל להפחתתו, על ידי שחיקתו הן ביחס לעליית המחירים והן ביחס לשכר הממוצע במשק. שרת התחבורה מרב מיכאלי כבר הבהירה שמפלגת העבודה תמשיך לוודא ששכר המינימום לא רק נשמר, אלא גם עולה. כעת מוטל על נציגי השמאל בקואליציה לדאוג לכך שההבטחה הזו תתממש.
המחלוקת הפנימית בממשלה אינה רק ביטוי לדמוקרטיה מתפקדת, אלא גם קו ההגנה העיקרי שלה מפני האיום החמור ביותר הנשקף לה כיום
משמעותי גם מאבקם של נציגים מהמרכז-שמאל לשינוי התוכנית של שר האוצר אביגדור ליברמן למאבק ביוקר המחייה. תוכנית המקצה סכומים משמעותיים להטבות מס שיחולו רק על מעמד הביניים ומעלה, וסכומים נמוכים מדי למשפחות עובדות בהכנסה נמוכה, מזניחה בכך את המעמדות החלשים בחברה.
במקביל צוברת תאוצה מחלוקת העומק סביב סדר העדיפויות שיעמוד בבסיס תקציב המדינה הבא. בחודשים הקרובים ייקבע אם היעד המרכזי שינחה אותו יהיה הגדלת ההוצאה הציבורית כהשקעה העתידה להחזיר את עצמה, כפי שעושות רוב מדינות העולם כיום וכפי שסבור גם בנק ישראל – או הקטנת הגירעון בכל מחיר, כפי שגורסים בכירי האוצר המקובעים בתפיסות שאבד עליהן הכלח אי שם בשנות ה-80.
חשיבותו של העימות האידיאולוגי באה לידי ביטוי גם בסוגיות הנוגעות לזכויות אדם ואזרח וליחסי יהודים וערבים בישראל ובשטחים. באוקטובר התריע ח"כ יאיר גולן (מרצ), בעקבות מקרי תקיפה של פלסטינים, שצה"ל לא ממלא את תפקידו באכיפת מרותו על מתנחלים אלימים. כחודשיים לאחר מכן הצטרף לדברים השר לביטחון פנים עמר בר-לב ועל כך זכה לקיתונות של רותחין מהימין בקואליציה.
תקיפת פלסטינים ופעילי שמאל ליד בורין
(צילום: רבנים לזכויות אדם )
בשבוע שעבר נעצרו מתנחלים שתקפו על פי החשד חיילי צה"ל ופלסטינים במחסום שבי שומרון. אירוע חמור זה, כמו רבים אחרים, ממחיש עד כמה האומץ של גורמי שמאל בממשלה לצאת נגד הכחשת הטרור היהודי ולהתעקש לטפל בו ללא פשרות, חיוני לעצירת התופעה המסוכנת הזאת.
הדיאלוג בתוך הממשלה הניב באוקטובר האחרון גם הישג משמעותי לזכויות המיעוטים בישראל, בדמות הסדרת מעמדם של שלושה יישובים בדואיים בנגב (עבדה, רכמה וח'שם זנה) - צעד שעוגן בהסכם הקואליציוני בין רע"מ ליש עתיד. בממשלה הקודמת, לעומת זאת, ניסיונו של השר עמיר פרץ להביא להכרה ביישובים הללו סוכל על ידי שרי ימין, שהתנו את המהלך בהכשרת מאחזים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון. גם זו דוגמה מובהקת לניגוד בין התנהלות צינית, מחנאית ומשסעת, לבין היכולת לקיים דיון ענייני שמשפר את חייהם של בני אדם בישראל.
ניר רייזלראניטה שטרובללאחרונה נשמעים קולות הקוראים לחברי הממשלה לזנוח את המחלוקות ביניהם ולשמור על תמימות דעים בכל מחיר, מחשש שעימות רעיוני בתוך הקואליציה יביא להתפרקותה ויסלול את הדרך לממשלה בראשות הליכוד. אלא שההפך הוא הנכון. המחלוקת הפנימית בממשלה אינה רק ביטוי לדמוקרטיה מתפקדת, אלא גם קו ההגנה העיקרי שלה מפני האיום החמור ביותר הנשקף לה כיום. האסטרטגיה של נתניהו וסביבתו היא לעקר את הפוליטיקה ממהותה האמיתית - ויכוח על חלוקת משאבים במטרה לדאוג לצורכי האזרחים, ולהפוך אותה למלחמה מתמדת בין זהויות ושבטים.
רק הנהגה שתהיה אמיצה מספיק כדי לעסוק בשאלות הבוערות ביותר הנוגעות לחיים של כולנו תוכל להבטיח באמת את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית בטווח הארוך. לא רק שהוויכוח האידיאולוגי החיוני והמפרה בממשלה אינו מחליש אותה – אלא שהוא מקור כוחה הגדול ביותר.
- ניר רייזלר הוא עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
