המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית סוערות בתקופה האחרונה לנוכח המהפכה המשפטית. שני הצדדים, מתנגדיה ותומכיה, מצהירים כי עמדתם תוביל להגדלת האמון הציבורי במערכת המשפט. הצרה היא שאת הסוגיה הזו לא תפתור פסקת ההתגברות. המרירות ואי-האמון בקרב הציבור, כולל באלו המתנגדים לתוכנית נתניהו-לוין ומכנים אותה "מהפכה משטרית", מצויים במפגש הקשה, המתסכל - ולעיתים המבזה - של האזרחים עם מערכת המשפט.
התסכול האישי של צרכני המערכת, לצד ההסתה הפוליטית נגדה, מהווים זיווג מושלם. כשרואים את ההתגייסות האידאולוגית, הלהט הביצועי והדיונים התכופים המוקדשים למהפכה המשפטית, ניתן רק לדמיין איזו הקלה הייתה לאזרח הקטן - הצרכן של מערכת אכיפת החוק - לו הוקדשו משאבים זהים של מרץ, דחף ומסירות לרפורמה בתפקוד המערכת.
יריב לוין: "קיימת בישראל מפלגה נוספת שלא התמודדה בבחירות"
(צילום: לע''מ)
שר המשפטים יריב לוין עסוק מעל לראשו בהתוויית השינויים שאותם הוא הוגה כבר 20 שנה - "רפורמת המשילות". במקביל, הוא מקדיש את תשומת ליבו לסיוע פוליטי מתמיד לראש הממשלה בנימין נתניהו בתחזוקת הקואליציה. למעשה, השר האחראי על ניהול המערכת, לא עוסק כמעט בכלל בתפקודה. למטרת דיון בסוגיות ניהוליות בוערות, כמו מינוי נשיאים לערכאות שונות, לוין נפגש כמה פעמים עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. עם זאת, באווירה המתוחה השוררת בין השניים קשה ליצור מכנה משותף לתיקון המערכת.
לוין אינו האחראי היחיד למצב. רוב שרי המשפטים לא עשו מספיק כדי לייעל את המערכת, ואם רצו לעשות כן, לא שרדו זמן רב בתפקידם בגלל חילופי הממשלות התכופים. המערכת המשפטית מצדה הפכה מודל לסרבנות לשינויים - הן בשל גישה שמרנית ומאובנת מעצם מהותה, והן בגלל תחושת פרנויה מתמדת שהכלל מתנגד ל"שלטון החוק" - ושמבקשי השינוי הם סוכנים של גורמים המבקשים לצמצם את עצמאות המערכת.
כאמור, בעיות רחבות יותר, שאינן מקבלות מענה במהפכה המשפטית, הן הגורם העיקרי להיווצרות אי-האמון במערכת המשפט. ynet מפרט את הסוגיות המרכזיות.
היעדר ביקורת אפקטיבית על הפרקליטות
פרקליטי המדינה בעבר עשו כל שביכולתם כדי לא להעניק לנציב הביקורת על הפרקליטות סמכויות בחוק, ו"שיניים" על מנת לטפל בפרקליטים שאינם מתפקדים ומתנהלים כיאות. נציבת הביקורת הראשונה הילה גרסטל נאלצה לעזוב את תפקידה כיוון שלא זכתה לשיתוף פעולה במיגור תופעות פסולות בפרקליטות, ויחסיה הקשים עם פרקליט המדינה שי ניצן הסתיימו ב"ניצחונו". יורשה בתפקיד, השופט המחוזי בדימוס דוד רוזן, נאלץ "להמציא" מדי פעם דרכים שסייעו לו לעקוף את היעדר הכלים. את רוזן החליף השופט המחוזי בדימוס מנחם פינקלשטיין שטרם נכנס לתפקידו - אף שחלפה כבר שנה מאז מינויו - כיוון שהוא עומד בראש ועדת הבדיקה לבריחת האסירים מכלא גלבוע.
בינתיים נערמים סיפורים קשים על תפקוד המערכת, שרק מעמיקים את אי-האמון בפרקליטות. דוגמאות לכך הן היגררות משפטה של פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר רות דוד, שנמשך כבר כשש שנים, וחקירות פסולות שהיו בליווי הפרקליטות במשפט נתניהו.
סחבת בבתי המשפט
בשנים האחרונות חלה אומנם בקרה של נשיאי בית המשפט העליון והנהלת בתי המשפט על שופטים "איטיים", אך משך הזמן הארוך עד למתן פסקי דין עודנו קיים - וגורם לאובדן אמון במערכת. הסיבות הן רבות, בהן מחסור כרוני בשופטים וכשל של המערכת בבלימת עורכי דין המעודדים התדיינות בשל בצע כסף, ומבקשים דחיות של דיונים.
סחבת בפרקליטות
פרקליט המדינה עמית איסמן החל במבצע לקיצור הליכים בפרקליטות באמצעות זירוז הליכי שימוע, הגשת כתבי אישום וסגירת תיקים. עם זאת, התוצאות אינן מספקות. המתנה להליכים כמו תסקירי מבחן או חוות דעת סוציאליות מעכבת הכרעות, אין עדיין סדר זמנים מחייב והפרקליטות מסרבת לתחום מועדים בשל טענה של התערבות בהליכי חקירה.
בחירת שופטים
המוקד במהפכה המשפטית הוא פוליטיזציה של מערכת השיפוט בסיוע ועדה "שפוטה" לבחירת שופטים. הוועדה לבחירת שופטים שקופה יחסית בכל הקשור לשופטי העליון, שהמידע לגביהם והסיבות לבחירתם ידועים ברבים, אבל שום דבר כמעט אינו ידוע על בחירת שופטים לשלום ולמחוזי. הליכי ההמלצה, הסינון והבחירה הם סודיים. הטיעון שמי שרוצה להתמנות לכהונת שופט צריך לדעת שעליו לוותר על פרטיותו אינה מרשימה את ראשי המערכת. בתוך כך, מה שכן ידוע הוא שוועדת הסינון לשיפוט אינה חושפת את חוות הדעת שלה, ולא ברור מה הקריטריונים שלפיהם מסננים חברי הוועדה את המועמדים.
פורסם לראשונה: 21:21, 09.02.23
