"השואה עברה לפני כמעט מאה שנה ואתם עדיין מדברים על זה, כי זה כאב לכם" (אביהו מדינה, מוסף "7 ימים", 25 במרץ)
השילוב בין ההקצנה המזעזעת ברשתות החברתיות, הקורונה שהטריפה את דעתם של אנשים והפילוג בין שני מחנות פוליטיים שלא מוכנים לשמוע את הצד השני הצליח להפוך את רובנו לחסינים. אנחנו לא מצליחים להתרגש יותר מהתבטאויות מחרידות ואלימות מילולית. זה חלק מהחיים שלנו, סותמים את האף וממשיכים כי אלו "רק מילים". מוזר, את כל הקללות, האיומים, הריבים - כולם החליקו לי בגרון איכשהו. דווקא הציטוט הזה של אביהו מדינה שבר אותי.
אין פה אף מילה שלילדים שלכם אסור לראות או לשמוע. שום התבטאות שהצנזורים בטלוויזיה היו עולים עליה עם צפצוף ארוך ופיקסלים על השפתיים. הבעיה היא אפילו לא הזריקה המכוערת לאוויר של השואה עם ה"לפני כמעט מאה שנה", שנאמרה באופן מלא בורות (אפילו לא 80 שנה מסיום הפרק האיום בתולדות האנושות, וחלק מהשורדים עדיין בינינו וראויים לכבוד). זו בסך הכל מילה אחת בת שלוש אותיות שמסמלת את השפל שאליו הגיעה מדינת ישראל. לכם.
"אתם" מדברים על זה, זה כאב "לכם". לא לי, אומר מדינה, לא לאנשים שלי. זו ההקבלה שלו לקיפוח שהוא לא מרפה ממנו,. את הטראומה שעיצבה מחדש את הזהות היהודית בזירה הבינלאומית הוא מגדיר כ"כאב", בזמן שאין באמת דרך לתאר את ההרגשה שעולה מהזיכרון הקולקטיבי.
אפילו לא לרגע, לשנייה אחת, אני לא מזלזל במה שעבר מדינה בחייו. יוצר מזרחי - אדם מזרחי – עבר דרך מסויטת של זלזול בתרבות שלו, דחיקה לשולי החברה, מיעוט הזדמנויות. את הסיפורים אני מכיר היטב מהדודים שלי, שספגו מכות רצח במעברה מאנשי המפלגה השלטת שניסו לכפות עליהם את דעתם, ואחרי שנים הלב שלהם נקרע כאשר נאלצו לעזוב את המדינה שאליה נלחמו להגיע, תוך סיכון חייהם, מאחר שבחו"ל לא ראו את הצבע והמוצא שלהם והיו מוכנים לתת להם סיכוי הוגן לשגשג ולפרוח. ההיסטוריה העדתית של ישראל מזוויעה, אבל עדיין אין בה שום חלק שמצדיק התנתקות חד-צדדית בבחינת אנחנו ואתם. הרגע שבו זה קורה הוא הרגע שבו אין יותר ישראל.
בהתבטאות הזאת אביהו מדינה לא משדר תסכול או מרירות על העבר באמצעות מבט מפוכח על המציאות. יש שם רק שנאה וזרות
אביהו מדינה הוא מוזיקאי מבריק, בדיוק מסוג האנשים שעזר לשבור את המחיצה ולקרב בין מזרח למערב. הוא ראוי לפרס ישראל – מה גם שעודד קוטלר צדק בדבריו ביחס לוועדת הפרס: "אני חושב שאולי ניסו ללמוד ולהפריד בין הדעות לעשייה האמנותית". אבל כל האנשים שעדיין מחזיקים בבטן טינה לקוטלר בגלל "נאום הבהמות", ובכלל, כל ישראלי, צריכים להרגיש פגועים דווקא מהציטוט של מדינה. אתם. לכם.
צילום: ריטה שרמןהוא לא משדר כאן תסכול או מרירות על העבר באמצעות מבט מפוכח על המציאות. יש שם רק שנאה וזרות. אחרי עשרות שנים שבהן ניסה לפרוץ למיינסטרים והיה אדריכל הניצחון של התנועה שהוביל, הוא בוחר בטרמינולוגיה שלוקחת אותנו אחורה, לימים הגרועים ביותר בעולם ה"אשכנזים נגד מזרחים" – עולם שטרם נכחד, אבל השתנה ואסור לגלוש בחזרה אליו.
פרס ישראל הפך לזירה מלוכלכת. כל זוכה, גם אדם אלמוני בעיני הציבור שפועל בתחום נישתי, הופך למושא לביקורת מדוקדקת. מי שתמך ב-BDS או יצא בהתבטאות פוליטית קיצונית מושך אליו מיידית אש אדירה בגלל התחושה שהוא למעשה פוגע במדינה שרוצה לפאר אותו. כל אלו לא פוגעים בישראל כמו האנשים שמתעקשים לחלק את העולם שלהם לאנחנו והם. לנו ולכם.
- יאיר קטן הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
