כאשר ראשי הסיעות נכנסו לחדרו של ראש הממשלה בכנסת ביום שני האחרון, רובם לא ידעו שבנט החליט ללכת לבחירות. למעשה, כולם – לבד מיאיר לפיד. בנט לא נשמע להם מיואש. "הוא לא נשבר. הוא ויתר באורח מודע. זה משהו אחר", אמר לי שר אחד. בנט סיפר לנוכחים על שיחתו עם היועצת המשפטית לממשלה, והבהיר שאם תקנות יו"ש לא יאושרו, "יהיה כאוס". הוא לא דייק, בלשון המעטה; בממשלה החלו להיערך מעשית לפקיעת התקנות, וכבר נמצאו כמה פתרונות משפטיים, כולל לסוגיה הקריטית של המשך מעצרם של האסירים הביטחוניים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
"אבל זו הייתה הופכת להתבזות", העיר יו"ר סיעה אחד, "ודי כבר עם ההתבזות".
הדברים של בנט נקטעו בידי מנסור עבאס. ואם, שאל עבאס, אני דואג שמאזן גנאים יתפטר עוד היום? ואז, הוסיף מישהו אחר, רינאוי-זועבי מתפטרת מיד אחריו?
נשמעו אנחות בחדר. כמה שמענו על זה, אמר אחר. כל יום אומרים לנו שזה תכף מסתדר. והם לא מתפטרים.
עבאס, בלתי נלאה, ניסה שוב. "אולי אפשר לסדר שהרשימה המשותפת תימנע על תקנות יו"ש", הוא שלף (אופטימיות חסרת מעצורים מאפיינת את עבאס). בנט נרתע. להישען על המשותפת, הוא אמר, אי-אפשר. לאחר מכן העלה ראש הממשלה בפני הנוכחים את הסיפור האמיתי: ייסוריו של אותו המלט מפתח-תקווה, הגיבור השייקספירי ניר אורבך (כדי להסיר ספק: זו הגדרה שלי, המלט מפתח-תקווה). הוא ניסה לומר: גם את תפתרו את הבעיה אצל הח"כים הערבים, הבעיות האחרות לא נעלמו. ולכן צריך לחתוך. מאוחר יותר התברר שאורבך הבהיר שיצביע בעד פיזור הכנסת, כבר ביום רביעי. לא נותרו לראש הממשלה אופציות.
בפגישה ההיא, שבה הוכרז על מות ממשלת השינוי, האיש השתקן בחדר היה יאיר לפיד, ארכיטקט ממשלת השינוי. ראשי הסיעות הבינו שאם הוא שותק, ולא מעלה (כהרגלו בשבועות האחרונים) הצעות חדשות, זה אומר שהכול נגמר
ניכר היה שבנט חש תחושת שחרור. במשך שבועות התרוצצו אצלו שתי מחשבות מקבילות. הראשונה היא למשוך עד הסוף. לתת לתקנות לפקוע. לתת לחוק הפיזור לעבור בקריאה טרומית, ואז לאפשר לרשימה המשותפת לעכב את העברתו בקריאות שנייה ושלישית. להגיע לפגרת הקיץ ובכך לקנות לממשלה עוד כמעט שנה של חיים. אין ספק שזו הדרך שבה היה בוחר נתניהו, ומי יודע, אולי גם אהוד אולמרט. אבל מאחורי שני אלה עמדה מפלגה, ללא עוררין. מאחורי בנט? מתן כהנא. ורק הוא.
כמה חברים ושותפים אמרו לו: אל תמשיך לספוג השפלות קטנות. אל תיתן לימין לצבור תאוצה על חשבון הלגיטימציה הנסדקת שלך. גם לבנט נמאס. "שלושה אנשים ניהלו את ראש הממשלה בחודש האחרון", אמר לי גורם בכיר אחד בקואליציה, "ניר אורבך, איילת שקד ואביר קארה. והם לא עשו את זה בנימוס. ראש הממשלה לא היה עוד עצמאי; לא הייתה לו מפלגה או מצביעים שינקמו בהם על הדרך שבה נהגו בו. היה צריך לגמור את האירוע". בפתח ישיבת הממשלה ביום ראשון, בנט הטיף לשמור על רוח לחימה ולקיים את הקואליציה המתכווצת. יממה לאחר מכן, הוא חתך.
לפני שכינס את ראשי הסיעות עוד התקיימה שיחה בטונים מתוחים ביותר עם אורבך. כאלה היו עשרות בחודשיים האחרונים; במקביל התקבלה ידיעה (בלתי מאומתת) שח"כ ג'ידא רינאוי-זועבי תצביע גם היא בעד פיזור הכנסת. הסאה הוגדשה. בסוף, זה היה סיפור פשוט: קואליציה ללא רוב תתפרק, במוקדם או במאוחר. סיעה קטנה שחבריה נשבעו לא לשבת בממשלה מסוימת ואז עשו בדיוק ההפך – תתפורר. הבלתי־נמנע התרחש.
בפגישה ההיא, שבה הוכרז על מות ממשלת השינוי, האיש השתקן בחדר היה יאיר לפיד. ארכיטקט ממשלת השינוי, והפוליטיקאי המיומן ביותר בה (לבד מגדעון סער). ראשי הסיעות הבינו שאם הוא שותק, ולא מעלה (כהרגלו בשבועות האחרונים) הצעות חדשות, זה אומר שהכול נגמר. נפלה איזו חצי שנייה של שתיקה, ואז שר הביטחון בני גנץ קם על רגליו. דווקא גנץ, שהיה הכי קרוב לראשות הממשלה, שנהר של דם רע זורם בינו ובין לפיד, פנה אליו ראשון. "שיהיה לך בהצלחה", הוא אמר, ולחץ את ידו של ראש הממשלה המיועד. לממשלת הרצון הטוב חסרו ידיים בכנסת, אבל רצון טוב היה בה. או לפחות ג'נטלמניות.
במערכת הבחירות לא תהיה ג'נטלמניות, כמובן. הקרב יהיה קשה, מר ומכוער. בנימין נתניהו מפנטז על ניצחון היסטורי, אבל יסתפק ב-0:1 קטן, דהיינו 61 ותו לא. כל תוצאה פחות מזו, ויש סיכוי שהחרדים יחצו את הקווים. בניגוד לפעמים הקודמות, ממשלת המעבר היא בראשות לפיד ויש עתיד, ולכן האיום עליהם מוחשי. בנוסף, הגוש נגד נתניהו, כמעט כאיש אחד, לא שינה את המוזיקה שלו. גנץ, ליברמן, סער, לפיד – כולם הבהירו השבוע שהם קרובים מאוד לעמדותיהם במערכת הבחירות הקודמת, ששללו שותפות עם נתניהו.
כמובן שאם יהיו לביבי 61 בלעדיהם, זה עשוי להשתנות.
מכל הדיבורים, כדאי לזכור את השורה התחתונה: נתניהו הוא שניצח השבוע. הוא הפיק מבצע אופוזיציוני אגרסיבי, רב-זרועות, שגרם לקריסת הממשלה. הקמפיין של הליכוד יורכב כנראה משני מסרים. הראשון יתאר את הקואליציה הנוכחית כמין ארגון טרור איסלאמיסטי. זה כבר החל. החלק השני, המפויס יותר, ידבר על "ממשלה רחבה" אחרי הבחירות. החלק הזה מדויק למדי. נתניהו לא רוצה להיסחט בידי אף גורם, וגם לא בידי יציר כפיו, איתמר בן גביר.
הקמפיין של לפיד נוסח היטב בנאום שלו השבוע בהרצליה. מעתה, נתניהו יהיה "ביבי-בן גביר", והמסר יהיה שאם גוש השינוי יפסיד בבחירות האלה, הדמוקרטיה תתחסל מעשית – משום שבן גביר בדרך למשרד לביטחון הפנים, או למשרד המשפטים. בליכוד מודעים לכך שבן גביר יכול לשמש כדגל אדום, ממריץ להצבעה, בקרב המרכז-שמאל והבוחרים הערבים. הליכודניקים ינסו למתן אותו, לדלל את נוכחותו.
טרופר הוא חובש כיפה, פטריוט, מתון בעמדותיו עם נטייה ימינה, תורם כליה. הפוסטים שלו ברשתות החברתיות משפחתיים, וגם ויראליים. הוא איך שממשלת הרצון הטוב רצתה להיות, ומודל אפשרי שבו היא יכולה להתקיים שוב
זה מזכיר סיפור על קמפיין 1999 של אהוד ברק. שם, להבדיל אלפי הבדלות, הבעיה של "ישראל אחת" הייתה יוסי ביילין. הם חששו שהוא ירחיק מצביעי מרכז וימין. במטה היה אדם שכל תפקידו היה לנטר את הלו"ז של ביילין, כך שלא יבלוט במקומות הלא-נכונים. ביילין היה תמיד שחקן קבוצתי, וכמובן, מיותר לציין, הוא איננו כהניסט שאוהב לתדלק בערות. ספק אם בן גביר יתיישר; בפרט כאשר יש לו כל כך הרבה מה להרוויח מפרובוקציות.
לפיד יעשה עוד משהו: הוא יבקש מבוחרי המרכז-שמאל להסיק מסקנות מההתפרקות של ממשלת השינוי ולהעניק לרשימה שלו יותר כוח. הוא ראש הגוש הבלתי מעורער, הראשון מאז אולמרט שהגיע מטעמו אל ראשות הממשלה. הקרדיט שיינתן לו יהיה עצום. אפשר להעריך שיש עתיד תשדר לבוחרים שהיא מפלגת שלטון, וצריכה להיות כזו: מפלגה שבה לא קורות תאונות רכבת בסגנון עידית ("הייתי טובה עד הסוף") סילמן, עמיחי שיקלי או ג'ידא רינאוי-זועבי. המסר יהיה: עלינו אתם יכולים לסמוך. מעמדו של לפיד כראש ממשלה, הביקור של ביידן, היכולת הטלוויזיונית – כל אלה צפויים לגרור תנועת מנדטים אינטנסיבית מרחבי הגוש לטובת יש עתיד. המגמה הזו תחייב את המפלגות האחרות – מגנץ ועד מפלגת העבודה – להדגיש את הבידול שלהן מול ראש ממשלת המעבר. כאשר שתיים-שלוש רשימות מתנדנדות על אחוז החסימה, צפוי להיות קרב חריף מאוד; גם בתוך הגושים עצמם.
הבעיה המרכזית של גוש השינוי היא הניסיון לצייר תרחיש חיובי. נניח שנתניהו ייחסם שוב; נניח שהם יקימו ממשלה שוב. מדוע שלא תתמוטט כמו הנוכחית? ובכלל, הממשלה הנוכחית לא הפכה לפופולרית, כפי שמשתקף מכל סקר. מה הנוסחה שבה היא יכולה להיות כזו?
בשתי מילים, חילי טרופר. הסקר המופיע כאן נערך על ידי פרופ' אמנון כוורי מהמכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן. הנשאלים התבקשו לתת דירוג לשרי הממשלה, מבלי ששמם של אלה הוזכר. טרופר, עיניכם הרואות, היחיד שיצא עם ציון חיובי יותר מהציון השלילי. בפער. שוחחתי עם פרופ' כוורי השבוע; הוא אמר שהוא חושב שהסיבה לכך שהציבור נותן ציונים טובים לשר התרבות איננה התרבות, אלא השר. "התמיכה בטרופר עלתה יותר מאשר בכל שר אחר מהממשלה, ובדקנו קודם בספטמבר", אמר כוורי. "זה לא המשרד, זה הוא עצמו. הציבור מזהה אצלו משהו שלא מזוהה אצל אחרים, ואולי משרד התרבות מאפשר את זה".
מה הציבור מזהה? טרופר הוא חובש כיפה, פטריוט, לוחם בדובדבן בעברו, מתון בעמדותיו עם נטייה ימינה, תורם כליה; השנה פורסמה כתבה גדולה ובה סיפר על הנערה בסיכון שמשפחתו לקחה בנדיבות אל ביתה. הוא איש של גנץ, ובמקביל ביחסים טובים עם בנט, עם לפיד וגם עם מנסור עבאס. הפוסטים שלו ברשתות החברתיות משפחתיים, וגם ויראליים. בקיצור, טרופר הוא איך שממשלת הרצון הטוב רצתה להיות, ומודל אפשרי שבו היא יכולה להתקיים שוב.
כמובן, אפשרות סבירה יותר היא שתמורת הפרשת סמוטריץ'-בן גביר מהקואליציה, המרכז-שמאל ייטה לשבת עם נתניהו אחרי הבחירות. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
זה עניין שיישמע בירוקרטי. הוא בעצם החיים עצמם. הוא – ולא הבחירות המתקרבות. כאלה יש ממילא כל כמה חודשים. המוסד לביטוח לאומי רלוונטי יותר לחיי כל קורא יותר מהשאלה הכבירה, שממילא אין לה תשובה בחודשים הקרובים, כמה מנדטים תקבל רשימת הציונות הדתית.
בשבוע הבא תתכנס ועדת גילאור, האמונה על בדיקת מינויים בחברות ממשלתיות – וגם על מינוי מנכ"ל הביטוח הלאומי. היא תבחן את מועמדותו של פרופ' יובל אלבשן לתפקיד. הייעוץ המשפטי לממשלה והיועצת המשפטית של משרד הרווחה הגישו חוות דעת על כשירותו לתפקיד. זה אמור להיות סופה של סאגה פוליטית משונה, רוויית אינטרסים, שהטריפה את מעמד העסקנים הישראלי. המעמד הזה קיים בהחלט, ומורכב משכבה דקיקה של פקידים בכירים המתחככים בוועדי עובדים, פוליטיקאים, מאעכרים, יועצים אסטרטגיים, עמותות חרדיות וכיו"ב. מי שרצה לראות את המעמד במו עיניו היה צריך להיות מוזמן השבוע לחתונת בנה של יו"ר הסתדרות המורים, יפה בן דויד (מזל טוב!). חלקים ממנו הסתובבו שם.
אלבשן, המועמד של שר הרווחה מאיר כהן ושל ראש מפלגתו לפיד, לא בא לאנשים האלה טוב בעין. בכלל לא. גילוי נאות: הכרתי את אלבשן בקליניקות המשפטיות שהקים; הייתי סטודנט שם, מוצב בלשכת הרווחה בנווה יעקב בירושלים. למדתי מהקליניקה ההיא על משפטים, על התנהלות בית המשפט ועל שכבות חלשות, יותר מאשר בכל קורס אחר. אלבשן הקדיש את רוב חייו לעשייה חברתית: בעמותת ידיד, בהקמת עוד ועוד קליניקות משפטיות, במאבק הקופאיות בסופר-פארם, בסיוע לאוכלוסיות חלשות במדינות עולם שלישי; הוא פרופ' בקריה האקדמית אונו והיה עד לא מזמן דיקן בית הספר למשפטים שם.
הטענה המרכזית נגדו היא מחסור בניסיון ניהולי. אין ספק שהוא לא היה מנכ"ל משרד ממשלתי או חברה ממשלתית; ואין ספק מאידך גיסא שניהל הרבה אנשים, תקציבים וארגונים לאורך השנים. טיעון אחר הוא שהוועדה הפנימית של הביטוח הלאומי לא בחרה בו. אך זו ועדה עם מאפיינים פוליטיים. ההסתדרות, לדוגמה, הצביעה נגדו. במי תמכה? לפי העיתונאי שחר אילן ב"כלכליסט", במועמדותו של אדם ששימש בעבר כמנכ"ל עמידר, ומבקר המדינה מתח עליו ביקורת חריפה. מדוע שההסתדרות תעשה זאת, ובמקביל תצביע נגד אדם שהיה מסור לפעילות חברתית ומאבקי עובדים?
3 צפייה בגלריה
המוסד לביטוח לאומי רלוונטי יותר לקוראים משאלות הבחירות שאין עליהן עדיין תשובה
(צילום: נמרוד גליקמן)
שאלה טובה. בשלב השלישי והאחרון, הופיעו שמועות כזב שטענו שאי-אפשר למנותו בשל פיזור הכנסת. זה כמובן מנוגד למצב המשפטי, כפי שנמסר לי מטעם ועדת גילאור עצמה: מינויו הוגש הרבה לפני שהממשלה נפלה. כללי ממשלת המעבר אינם חלים על ההליך שלו.
אז מה קורה כאן? ייתכן שזה מעמד העסקנים. הביטוח הלאומי חולש על תשלומי עתק לחברה קדישא, סיעוד, לזכאים לקצבאות נכות. תעשיות שלמות נבנו מסביב לכספים הללו. אלבשן, לדוגמה, רוצה להוציא את מוסד הוועדות הרפואיות מהביטוח הלאומי לטובת רשות לאומית שתבדוק מי זכאי לקצבאות הללו; המוסד לביטוח לאומי ישלם, ויוותר על הערכת הנכויות לטובת גורמים מקצועיים וחיצוניים. הוא מציע ויתור וולונטרי על כוח בגלל טיעון של יעילות ושירות לציבור. צלם בהיכל.
אין לי מושג אם תוכניותיו של אלבשן מוצלחות מבחינה מקצועית או אם יהיה מנכ"ל טוב, אך הטיעונים שהועלו נגדו עד כה נודפים ריח של עסקנות המנסה לגונן על פריווילגיותה. אפשר לקוות שזה לא יחלחל לוועדת גילאור עצמה.
