את הדברים הקטנים באמת, האירועים הקטנים והאינטימיים שמתרחשים בבתים שלנו ביישובי שדרות ועוטף עזה בסבבי הסלמה, קשה מאוד לתאר ולהבין. גם אם חושבים שמבינים - ולעיתים נחשפים לתמונות וסרטונים שצובטים בלב - זה עדיין רחוק מהדבר האמיתי. גם במילים קשה לתאר. אבל עמוק-עמוק בתוך הבתים, בקרב המשפחות ובעיקר סביב הילדים, מכרסם המצב הביטחוני שנמשך שנים.
הריצה למרחב המוגן, הנפילות, הבכי, הבהלה והפחד, השאלות של הילדים ללא תשובות, הלילות בלי שינה והפחדים תוך כדי שינה ושגרת החיים המתוחה. זהו המצב אצלנו באזור העוטף. למי שלא חי כאן קשה להבין את זה, גם אם הוא חושב שהוא מזועזע, בשגרה ובטח בחירום. בכל בית בעוטף עזה האזעקות והפיצוצים מרעידים את הנפש, ויש לכך השלכות שלא מדברים עליהן. מדוע? כי התגובה החרדתית היא דבר אינטימי, שלא כל אחד ואחת מרגישים בנוח לשתף. נפגעי חרדה שקופים, כך הם מכונים. כשתפגשו אותם לא תרגישו דבר, הם אפילו יחייכו ויגידו שהכל טוב וסבבה. אבל זה ממש לא המצב.
ואתם יודעים מה? האנשים האלה הם הרוב. הרוב הדומם. בקרב אנשי החוסן, שיודעים על קיומם, הם מוגדרים כ"אתגר". כלומר, האתגר הוא לאתר אותם, לחלצם מתוך בועת שתיקתם ולטפל בהם - משום שאחרת זה עלול להתפרץ ולהזיק יותר. הרי מה יקרה לאדם נורמלי שכל חייו מתנדנד בין שיגרה לחירום, בחוסר ודאות ותחת מתח נפשי קבוע? אנחנו אנשים, לא רובוטים. מגיל קטן, כבר בגן, לימדו אותנו שיש סיבה ותוצאה לכל דבר בחיים. אז הנה לכם התוצאה של יותר מ-20 שנה של ירי רקטות: ככה בני אדם נראים ומרגישים. לאיזו נקודת קצה רוצים בדיוק להביא אותנו?
התושבים בדרום כבר חצו את נקודת השבירה שלהם, יותר מכמה פעמים. אני יודע שבממשלה ובצבא מצפים שנפגין חוסן ואיתנות ברוח דור תש"ח. בסדר, הבנו, ברור. אבל אנחנו לא תש"ח, עם כל הכבוד לדור הנפלא הזה. בזמנו, הם שילמו מחיר למען עתיד טוב יותר ושקט. מה יגיד תש"חניק אם נחזור בזמן ונספר לו שכמו שהוא ישן בבונקר, אנחנו ישנים בממ"ד? לא למצב הזה דור המייסדים נלחם.
מתן צוריצילום: אבי מועלםמאתמול (שלישי) בשעות הצהריים ועד הבוקר עצרו אזרחים המתגוררים בחבל ארץ שלם בדרום את חייהם מלכת ונכנסו לכוננות ספיגה. ברגע אחד. למה? כי ככה הג'יהאד האסלאמי החליט. לא אנחנו. בהתחלה, בצהריים, אחרי 20 דקות של ירי, הארגון החליט שהם יכולים לחזור לשגרה, ונצר את האש לכמה שעות. איפה נשמע דבר כזה? הנה, כאן בישראל.
ומה המשמעות עבורנו? שהכל בוטל ברגע: חוגים, הסעות, הופעות, פעילויות. שיתוק מוחלט. המעבר הזה משגרה לחירום בתוך שניות, תחושה שהבטן מתהפכת, אפקט שגם רכבת הרים בלונה פארק לא משיגה. זה דבר בלתי נסבל. אתם יודעים כמה הורים עלו אתמול על רכבת ההרים הזאת בשעות הצהריים, כשהילדים לא לצידם - בדיוק חוזרים מבית הספר, או הולכים לחברים - ומסביב אזעקות ופיצוצים? לא נשארו מקומות בקרונות. נסו רק לדמיין מה אני הרגשתי, כשהכל התחיל והילדים שלי לא ענו לי לטלפון.
- מתן צורי הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות". תושב עוטף עזה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
