ד"ר אהרן בק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי-אמריקני שנחשב לאבי גישת הטיפול הקוגניטיבי, הלך לעולמו ביום שני בביתו בפילדלפיה. בק היה בן 100 במותו. בק אחראי למעשה למהפכה בטיפול בדיכאון, וגישתו הורחבה בהמשך לטיפול גם בהפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות, הפרעות אישיות והפרעות שימוש בסמים.
"אבא שלי היה אדם מדהים שהקדיש את חייו לעזרה לאנשים", אמרה בתו, ד"ר ג'ודית בק, וציינה כי המשיך לעבוד עד מותו. "הוא עורר השראה אצל דורות של סטודנטים, קלינאים וחוקרים בעזרת התשוקה שלו והעבודה פורצת הדרך שלו".
בק פיתח את תחום הטיפול הקוגניטיבי באוניברסיטת פנסילבניה בשנות השישים של המאה הקודמת. הוא אימן מטופלים לזהות ולסלק מחשבות שליליות אי-רציונליות בנוגע לעצמם, לעולם ולעתיד. בכתבה עליו בשנת 2004 באתר בית הספר לרפואה של ייל, שם למד בעבר, נכתב עליו בכותרת "אתגר את פרויד, החל מהפכה".
הוא פיתח את הטיפול אחרי שזיהה כי למטופלים הסובלים מדיכאון יש לא פעם מחשבות שליליות מסולפות, שאותן כינה "מחשבות אוטומטיות". בניגוד לפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שמתעמקת בילדות של המטופל ומחפשת אחר קונפליקטים פנימיים נסתרים, על פי גישת הטיפול הקוגניטיבי השינוי במונולוג פנימי המזלזל בעצמך הוא המפתח להקלה בבעיות פסיכולוגיות רבות, לעתים תוך 12 מפגשים או פחות.
בק גילה כי מטופלים שלומדים לזהות מחשבות שליליות אוטומטית שכאלה כמו "אני תמיד אהיה כישלון" או "אף אחד לא אוהב אותי", יכולים ללמוד להתגבר על הפחדים שלהם ולחשוב באופן רציונלי יותר - וכך החרדה שלהם פוחתת. הוא מצא כי התוצאות נשארות זמן רב אחרי סיום הטיפול, כי המטופלים למדו בעצמם להתמודד עם המחשבות הללו. פורמט המפגשים בטיפול הקוגניטיבי נחשב לקשיח - הם תמיד כוללים הצבת מטרות למפגש, לצד שיעורי בית.
לגישה הפרגמטית של בק היו גם מבקרים. חלק מהפסיכולוגים אמרו כי הטיפול הקוגניטיבי שטחי ואינו יותר מהעלאת מורל. בק הגיב למבקרים עם נתונים ממחקריו. הוא פרסם את רוב עבודותיו במגזין שלו, Cognitive Therapy and Research, גם בגלל שמומחים לבריאות הנפש הסתייגו מהן. בק כתב 17 ספרים, פרסם יותר מ-500 מאמרים וזכו בעיטורים רבים על עבודתו. בעבר הוגדר בק כאחד מעשרת הפסיכותרפיסטים המשפיעים בכל הזמנים.
בק, שנולד בפרובידנס שברוד איילנד, היה הבן השלישי להורים יהודים שהיגרו מרוסיה. התרגילים הראשונים שלו בטיפול קוגניטיבי היו על עצמו, אחרי שאושפז בגיל 8. הוא חשש מבתי חולים ומדם, וריח האתר גרם לו להתעלף. הוא אמר כי התגבר על הפחדים הללו בכך שלמד להתעלם מהסחרחורת, ולהתעסק בדברים אחרים.
