בישראל של השנתיים האחרונות אנו עדים לשבר חברתי ופוליטי חסר תקדים. המהפכה המשפטית ומהלכים נוספים שהובילה הממשלה עוררו סערה עמוקה, פילגו את החברה הישראלית והוציאו המונים לרחובות. דומה היה שהמהלכים המשטריים שיזמה הממשלה נעצרו עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, אך בחודשים האחרונים הן שבו – וכך גם המחאה. אין ספק שמדובר בזמנים רעים, שמחייבים התנגדות נחושה למהלכים הפוגעים במבנה הדמוקרטי ובמרקם החברתי שלנו. עם זאת, דווקא בעת הזו חשוב להימנע מהתנגדות אוטומטית ולשמור על שיח ענייני, לצד עמידה איתנה על ערכי הדמוקרטיה.
המשבר הזה חושף פיצול מעניין במחנה הליברלי – שני מחנות ששותפים לדאגה מהכיוון שאליו צועדת המדינה, אך נבדלים בדרכי הפעולה ובערכים שמובילים אותם.
הקבוצה הראשונה, שמייצגת קבוצה דומיננטית במחאה, נוקטת לעיתים גישה קיצונית שאני מוצא בה סכנות רבות. בשם המאבק בממשלה, היא נמנעת משיח ענייני בנוגע לרפורמות ודוחה הצעות קונקרטיות בשל חוסר אמון מוחלט. לעיתים היא נוטה בנוסף לערער על מוסדות יסוד של החברה הישראלית ומשתמשת בכלים קיצוניים כמו קריאה לסרבנות המונית, המוסווית כהפסקת התנדבות. בעוד היא מבקרת – ובצדק – את הפגיעות של הממשלה בדמוקרטיה, היא נוטה גם להתרחק מערכים ליברליים בסיסיים כמו חופש הביטוי, ריסון הכוח והשאיפה להידברות.
לעומת זאת, הקבוצה השנייה מייצגת ליברליזם מסוג אחר: כזה שמתנגד בחריפות למהלכים אנטי-דמוקרטיים, אך עושה זאת מתוך מחויבות לערכי היסוד של הדמוקרטיה. היא מקפידה על חופש הביטוי, כולל למי שחושב אחרת, ועל נכונות להידברות אמיתית מתוך הבנה שהחברה הישראלית מורכבת ודורשת פתרונות משותפים. הקבוצה הזו מדגישה את החשיבות של ריסון הכוח גם בזמנים של סערה ציבורית – לא רק מול הממשלה, אלא מול כל מוקדי הכוח.
דווקא בעת הזו חובה לעמוד בפרץ ולשמור על עקרונות ליברליים ודמוקרטיים
ברגיל אני נוטה להזדהות עם הלך הרוח וכיוון החשיבה של הקבוצה השנייה. אולם, בזמנים הרעים הללו, כאשר חלק מהמהלכים האחרונים של הממשלה מעוררים חשש מוצדק לשובה של המהפכה הכוחנית, אני מבין את הלך הרוח של מי שמוכן לוותר על חלק מן העקרונות ליברליים בשם הצורך להתמודד עם סכנות מיידיות. ועדיין, אני מאמין שדווקא בעת הזו חובה לעמוד בפרץ ולשמור על עקרונות ליברליים ודמוקרטיים, ועל יושר אינטלקטואלי – גם במאבק על הדמוקרטיה עצמה.
גם מי שסבור שהתנהלותו של ראש הממשלה אינה ראויה, צריך לזכור את חשיבות השמירה על עקרונות הדמוקרטיה. בהקשר זה, חשוב להיזהר מהבעת משאלה כמעט מוצהרת לפיה השב"כ או היועץ המשפטי לממשלה ידיחו את ראש הממשלה
לכן, ליברל אמיתי חייב למחות או לפחות להביע דאגה גם מכתב אישום חריף מדי המשתמש בטרמינולוגיה של טרור כלפי יורי הזיקוק לעבר בית ראש הממשלה, וגם ממעצר ארוך של חשודים ומניעת פגישה עם עורך דין, כאשר מתעורר חשד שהמטרה היא להגיע לראש הממשלה. גם מי שסבור שהתנהלותו של ראש הממשלה אינה ראויה, צריך לזכור את חשיבות השמירה על עקרונות הדמוקרטיה. בהקשר זה, חשוב להיזהר מהבעת משאלה כמעט מוצהרת לפיה השב"כ או היועץ המשפטי לממשלה ידיחו את ראש הממשלה. גם אם הביקורת עליו מוצדקת ונוקבת, איננו רוצים לחיות במדינה שבה מוסדות אלו משמשים ככלי פוליטי להדחת מנהיגים נבחרים.
לצערי, לאחרונה אנו עדים לתופעה מטרידה: הקבוצה הראשונה מפנה את עוצמתה גם כלפי הקבוצה השנייה. קריאה לאחדות מצד גורמים בקבוצה המתונה נדחתה על ידי "הארץ" ונשיא המדינה – שתרם רבות לניסיונות גישור – זוכה להתנגדות חריפה ולעיתים אף למתקפות אישיות משום שאינו מתיישר עם דרישות המחאה.
תהליך זה מסוכן. ברגע שהליברליזם מתחיל להשתמש בכלים של השתקה, כנגד קבוצות לא ליברליות ואפילו כלפי ליברליים החושבים אחרת מהם, הוא מאבד את ערכיו ועלול להפוך למה שהוא מבקש להישמר מפניו. חשוב לזכור שהמאבק הנוכחי אינו רק על תוצאותיו המיידיות, אלא גם על הדמוקרטיה העתידית שלנו.
שחר ליפשיץ נועם פיינראני קורא למחנה הליברלי המתון להרים ראש ולהשמיע קול. מאבק אמיתי לערכים דמוקרטיים חייב להישאר כזה שמקדם שיח ענייני, עמידה על זכויות אדם, וריסון כל מוקדי הכוח – גם כשנדמה שהם בצד הנכון. רק כך נבטיח שישראל לא רק תשרוד את המשבר הזה, אלא גם תצא ממנו חזקה, מאוחדת ודמוקרטית יותר.
פרופ' שחר ליפשיץ הוא ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר אילן
