השאלה הקשה ביותר עבור הרב ליאו די, רגע אחרי שקם מהשבעה על אשתו ושתי בנותיו ורגע לפני שיקרא את תפילת "יזכור" בטקס הדלקת המשואות, היא דווקא השאלה הפשוטה ביותר עבור כל אדם אחר: מה שלומך? "אני לא יודע מה שלומי", הוא עונה במבוכה, ובלי משים נוגע בכיס השמאלי של החולצה, לוודא שהלב עדיין עובד. "זאת האמת".
אז בוא ננסה בניסוח שונה במקצת. מה נשמע?
"הרבה דברים טובים שמעתי עליהן בשבעה", הוא עונה בעברית, וכשמתברר שלא הבין את השאלה הוא מבקש לעבור לאנגלית. "זה יותר קל".
איך אתה מרגיש?
"יש לי רגשות מעורבים, זה תלוי באיזה יום שואלים אותי, באיזו שעה ובאיזו דקה. העובדה שאני מתמודד עם קשת רחבה של רגשות די משמחת אותי, למען האמת. לא הייתי רוצה להיות תלוש ומנותק. אולי הניתוק מאפשר חיים קלים יותר, אבל לוסי ואני מעולם לא חיפשנו חיים קלים, חיפשנו חיים בעלי משמעות. זה מה שהביא אותנו לכאן".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בתוך קשת הרגשות והמחשבות שהתרוצצו במוחו של הרב די אחרי שאיבד את רעייתו לוסי ואת בנותיו מאיה ורינה, עלתה אחת צלולה. קריאה שהפכה אותו ברגע לאדם היחיד שהצליח ליצור אחדות בעם, בימים של שסע הולך וגדל: לבקש מהציבור לשתף ברשתות החברתיות את תמונת הדגל. "הדבר שהיה הכי מכאיב ללוסי זה הפילוג. המלחמות שבינינו. חוסר הסבלנות להקשיב לצד השני. מזה בא לי הרעיון, לבקש לשתף את הדגל. בלי להתקרב לשדה המוקשים הפוליטי אני אומר לך שזה לא הגיוני שדגל ישראל הפך לסמל של מחנה מסוים, צודק או לא. רציתי לעשות צעד קטן כדי להחזיר את הדגל לכולם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ליאו (51) ולוסי-לאה (בת 48 במותה), ילידי לונדון, עלו לארץ לפני 19 שנה עם בתם הבכורה, מאיה. לימים הצטרפו למשפחה ארבעה ילדים נוספים. היום, יותר מתמיד, חשוב לרב די להדגיש שההחלטה לעזוב את מולדתם לא נבעה מקשיים כלכליים, מגילויי אנטישמיות או מהרצון להתנסות בהרפתקה. "היה לנו טוב שם", הוא מספר. "למדתי הנדסה כימית באוניברסיטה הכי טובה באנגליה, קיימברידג', ולוסי למדה באוקספורד יפנית. כולם שאלו אותה, 'מה תעשי עם יפנית? באיזה מקצוע תעבדי?' ולוסי נהגה לענות, 'זו שאלה טובה'. זה מה שהיא אהבה. הקריירה שלי לא התמקדה בתחום אחד. הוסמכתי לרבנות, עבדתי כמהנדס ובגלגול האחרון שלי בלונדון, לפני העלייה, עבדתי בחברת השקעות פרטית והייתי מועמד לנהל אותה. ג'וב נהדר. אחד מהטובים בעולם".
אז למה עזבתם?
"מפני שאנחנו יהודים. הרגשתי שישראל היא המקום הנכון לגדל בו ילדים. בהתחלה, לוסי רצתה לעלות לישראל יותר ממני, אבל די מהר נסחפתי אחריה. ככה זה במשפחה שלנו".
במחשבה שנייה הוא מתקן ל"ככה זה היה. לוסי עסקה בנושאים החשובים באמת כמו חינוך ומשמעת וערכים והשאירה לי את הדברים הפחות חשובים. כבר ביום הראשון שלנו בישראל הרגשנו שהגענו הביתה, שהפכנו לחלק ממשפחה ישראלית גדולה שקלטה אותנו כמו אחים בדם. לא עניין אותנו מי ימני ומי שמאלני, מי דתי ומי חילוני. אתה יהודי שבחר לחיות בארץ ישראל? עשית מצווה, שיהיה לך בהצלחה. אני מאמין שכל יהודי חייב לעבור לישראל. הרב ריסקין בא לאפרת עם שמונה משפחות שמהן נוסדה העיר. עכשיו שלושה רבנים מאנגליה הגיעו ארצה לשלוש שעות, רק לניחום האבלים שלנו. ביקשתי מהם שיעשו נפשות לעלייה, ושיבואו בעצמם, כמובן".
עלה בדעתך שעצם הבחירה שלכם בישראל חושפת אותך ואת בני משפחתך לסכנה?
"לא, אפילו לא לדקה. אם כבר, אז להפך. תוחלת החיים בישראל ארוכה בחמש שנים מזו שבאנגליה, ולמיטב ידיעתי גם מזו שבארצות-הברית. חשבתי שהמעבר לישראל מעניק לנו מתנה, עוד חמש שנות חיים. לרוע המזל, הסטטיסטיקה לא עובדת כשמדובר בפיגוע טרור. לאור הגידול במספר הנרצחים הישראלים, צריך להמציא סטטיסטיקה חדשה".
ולמה בחרתם לגור דווקא באפרת?
"את התשובה לכך קיבלתי בשבעה, כשכולם באו לנחם אותנו. רצינו לחיות במקום שתושביו דומים לנו. לפני 19 שנה הגענו לאפרת, לנחיתה רכה, בחיק המשפחה. אחרי ארבע שנים יצאנו לשש שנות שליחות באנגליה, ולפני תשע שנים חזרנו לאפרת מפני שכבר ידענו שזה מקום שבו הילדים גדלים יחד. הדלתות פתוחות וכולם עם כולם. אומנם חמשת ילדינו קיבלו את עיקר החינוך שלהם בבית שלנו, אבל חלק משמעותי בחינוך ובעיצוב האישיות נבע מהביקורים התכופים בבתים של חבריהם.
"פעם הבן שלי, יהודה, שאל אותי, 'אבא, למה אתה לא מכיר את השמות של החברים שלי? כשאני הולך לבית של זה וזה, אבא שלו פונה אליי בשמי'. הבנתי את הרמז. התחלתי לשנן את השמות של החברות והחברים של כל החמישה. במקרה אחר, ילד שהתארח אצלנו בארוחת השבת חזר לביתו ושאל את הוריו למה הם לא מביאים את פרשת השבוע לשולחן, ולמה הם לא דנים בה במשך שלוש שעות, כמו אצלנו".
הוריו הבינו את הרמז והתחילו להביא את פרשת השבוע לשולחן?
"אין לי מושג", הוא מודה, "לא התעמקתי בזה עד כדי כך, אבל אני בטוח שאילו לוסי הייתה יושבת כאן איתנו היא הייתה מספרת לך מה קרה. ילדים יודעים להבדיל בין טוב לרע, הם קולטים המון מהסביבה וכך הם הופכים לגרסה משודרגת של הוריהם".
7 צפייה בגלריה
''לוסי ואני מעולם לא חיפשנו חיים קלים, חיפשנו חיים בעלי משמעות''. משפחת די בהרכב מלא
(צילום: אלבום משפחתי)
הייתם משפחה מטיילת?
"למה היינו? למה בלשון עבר?"
למה בחרתם לטייל דווקא בבקעת הירדן?
"זה לא היה היעד שלנו. הוריי גרים בשווייץ, יש להם דירה בירושלים והם הגיעו לכאן לפסח. רצינו לקחת אותם לטבריה, לשבוע של חול המועד. בטבריה יש טיילת יפה וחשבנו שהם ייהנו מההליכה. חשבנו לנסוע גם לראש פינה, אבל הזהירו אותי שיש שם גבעות ועליות. שני אחיינים שלי הגיעו מלונדון ועשינו תוכניות לחופשה משפחתית. כן", הוא מניד ראשו, "בני אדם מצטיינים בלעשות תוכניות".
וזה שלמעלה מצטיין בהפרת התוכניות שרקמו בני האדם?
הרב די משפשף את זקנו המאפיר וצולל לשתיקה.
רחובותיה של אפרת, התנחלות שהפכה למועצה מקומית, ואי-אפשר שלא להתפעל מיופיה ומנופי בראשית שעוטפים אותה, גדושים בדגלי כחול-לבן - ולא רק לרגל יום העצמאות. אפרת, מספרים לי המקומיים, חוגגת את הכחול-לבן בכל ימות השנה. החידוש הוא תמונותיהן של שלוש הנרצחות ממשפחת די – לוסי, רינה (בת 16 במותה) ומאיה (בת 20 במותה) – שהודפסו על שלטי ענק ותלויות גם על שערי הבתים.
בית משפחת די מעיד על החיים היפים שהתנהלו בין כתליו. הוא נעים וחם, הגינה שמאחוריו פורחת והדשא מטופח. ליד הדלת הכחולה עדיין ניצב שלט גדול, באנגלית ובעברית, בנימוס בריטי מצוחצח. שעות הקבלה של המנחמים ו"משפחת די מודה לך על השתתפותך". בתוך הבית, החיוכים של לוסי ושתי בנותיה מציצים מכל פינה. קולאז'ים שהורכבו בקפידה לצד תמונות בודדות. אבל בסלון המרווח שוררת אנדרלמוסיה קלה. כוסות חד-פעמיות, בקבוקי מים ריקים למחצה, עוגות, ממתקים וגם קערת פופקורן שנראית כמו מסרט אחר. "תאכלי, בבקשה, את מה שמביאים לכאן במשך היום אני זורק בערב, חבל".
סדר היום של הרב מוקפד. חברים מהיישוב עוזרים לו להתנהל בין ראיונות בזום לרשתות טלוויזיה זרות לבין חזרות מצולמות לטקס הדלקת המשואות.
הפכת לכוכב תקשורת.
"כן, לרוע המזל. הייתי נותן הכל כדי לחזור לאלמוניות שלי, במשפחה בת שבע נפשות. אבל אל תטעי, אני לא סלב ולא כוכב. אולי אני שליח ציבור מפני שאני מרגיש שיש לי שליחות. הטרגדיה שלי, ושל משפחתי, גרמה לי להתבטא בצורה שלא חשבתי שקיימת בי. כל ההתבטאויות שלי, על אחדות שבלעדיה אין לנו כלום, נבעו מהטרגדיה ולכן אני מרשה לעצמי לומר לאחרים: אל תחכו לסבל על מנת להשתנות. אל תחכו לטרגדיה על מנת להתעורר. כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעשות משהו, וחייבים לעשות משהו, למען אחדות ישראל".
ועכשיו נבחרת לקרוא את תפילת "יזכור" בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות.
"איזה כבוד", הוא מניח לציניות לזלוג משפתיו. "זה רק בגלל הטיימינג. הפיגוע שלנו קרה בסמוך ליום הזיכרון. זה לא בגלל שאני מיוחד".
7 צפייה בגלריה
''קיוויתי שאתעורר ואגלה שזה היה חלום רע''. האחיות מאיה אסתר ורינה מרים די ז''ל
(באדיבות המשפחה)
כמה שעות לפני הריאיון הוא מוזעק בבהילות להר הרצל לצלם "יזכור" מוקלט, למקרה שמפגינים יפריעו למהלך הטקס בשידור החי, ובמקומו ישודרו קטעים מוקלטים. "הכול מוזר, הכול ביזאר", הוא אומר, "אם נבחרתי לתפקיד האלמן, האב השכול או הקריין בטקס, יש לזה מטרה. כולנו, כל היהודים והישראלים, מכל הצדדים והצבעים, חייבים להכיר בעובדה שבזכותה אנחנו שורדים מלחמות ואסונות ואני לא יודע מה. יום הזיכרון הוא כמו יום כיפור, ויום העצמאות הוא ראש השנה של המדינה. אלה החגים הישראליים שלנו, אלה חגים מקודשים שחלים על כולם, וטקסי יום הזיכרון שמתקיימים השבוע, בצל הרעש הפוליטי, חייבים להתנהל כמו מדי שנה. אני מצפה לראות את כל בני ישראל עומדים בבית העלמין, שכם לצד שכם, בלי הפגנות ובלי איומים".
"שכם לצד שכם". אתה מסוגל לדמיין את זה?
"למה לדמיין? אני סומך על עם ישראל ומאמין שזה מה שיקרה. במשנה נאמר, 'מנהג ישראל דין הוא'. כולם ישמרו על המנהג".
כלומר?
"אם פוליטיקאים הגיעו לבית עלמין מסוים לפני שנתיים ולפני שנה ונשאו נאום – גם השנה הם ינאמו. ההבדל היחיד בין יום הזיכרון הנוכחי לבין העבר הוא שאני מצפה מכל הפוליטיקאים שיגיעו לבתי העלמין לא לדבר על פוליטיקה. הניסיון להביא את הפוליטיקה למצבות הוא פגיעה במשפחות השכולות ובזכרם של החיילים שנפלו על הגנת המדינה. אני כבר יודע איך השכול מרגיש".
כשהתקבל הדיווח הראשון על יריות בכביש, המשטרה חשדה שהרכב של לוסי נקלע לתאונת דרכים. "כן, שמעתי", די מציץ בשעון, רומז לי שזמננו תם, "אבל מבחינתנו לא היה ספק. מהרגע הראשון ידעתי שזה פיגוע טרור מזוויע".
איך?
"אחותי צילצלה אליי, אמרה שהיה פיגוע ושאלה אם אנחנו בסדר. צילצלתי לאשתי, צילצלתי לרינה ולמאיה ואף אחת מהן לא ענתה. התחלתי להילחץ. והלחץ גבר כשראיתי שבזמן שניסיתי לצלצל אליהן, פיספסתי שיחה מאחת מהן".
מי?
"זה לא משנה. כנראה היא צילצלה אליי תוך כדי היריות. שיחה שלא נענתה. אני די בטוח שעד סוף חיי אשאל את עצמי מה היא רצתה לומר לי. אחרי כמה דקות יהודה, בני, הראה לי את מסך הסלולרי שלו; הוא מצא תמונה באחד האתרים, אין לי מושג איזה. תמונה מהשטח. ראיתי שבדלת של הרכב יש חור של כדור. ואחרי כמה דקות הופיעה עוד תמונה. בבגאז' של הרכב היה תיק עם בגדי הים שלקחנו לחופשה, ובתמונה ראיתי אותם, מלאים בדם. אז לא היו לי אשליות. הבנתי מיד שזה היה רצח בדם קר".
מעניין אותך לבדוק איזה אתר העלה את התמונות הקשות מהזירה?
"לא. מספיק שאני מציין שזה מה שהיה. אני מקווה שמי שצריך להסיק מסקנות וללמוד את הלקח יעשה את זה".
בהספד המרגש עד דמעות שנשאת בהלוויה של שתי בנותיך, תהית איך תבשר ללוסי, שנלחמת על חייה, ששתי בנותיה כבר באדמה.
"אל תשאלי אותי איך יצא ממני משפט כזה", הוא מצטנע. "דיברתי מהלב. ביומיים הראשונים הייתי כמו חי-מת. בכל פעם שהעייפות גברה עליי והעיניים שלי נעצמו, קיוויתי שאתעורר ואגלה שזה היה חלום רע. חלום בלהות. לא הצלחתי לקלוט שזה אמיתי".
היו שאמרו שלוסי לא הייתה רוצה להתעורר ולגלות ששתיים מבנותיה כבר נטמנו באדמה.
"זה לא נכון. אני לא יודע איך אנשים מרשים לעצמם להיכנס לראש של לוסי ולנחש מה היא הייתה רוצה. לוסי נלחמה על חייה ואנחנו התפללנו לשלומה. זה היה הדבר היחיד שעבר בראשי, שהיא תתאושש ותבריא ותחלים. כבר תיכננתי מה לומר לה כשהיא תתעורר".
מה? השם נתן – השם לקח?
"משהו כזה. כבר אמרתי שבני אדם טובים בתוכניות, נכון? אז תיכננתי לספר ללוסי את הסיפור שמופיע בגמרא על ברוריה, שהייתה אשתו של הרב מאיר. שני בניהם נפטרו בשבת והיא לא יכלה להודיע על כך לבעלה, מפני שהוא היה באמצע תפילת מנחה. היא חיכתה עד צאת השבת ואז אמרה לו, 'מישהו הלווה לנו שני יהלומים. זו לא הייתה מתנה, רק הלוואה. והיום, המישהו הזה ביקש את שני היהלומים שלו בחזרה'. אלה החיים, זו המציאות".
מתי היית מספר ללוסי על ברוריה?
"אני לא רוצה להיכנס לזה. אני לא משחק באילו ובאילולא. צריך לקבל את המציאות גם כשהיא מרה, במיוחד כשהיא מרה".
עודנו מדברים – והדלת הכחולה נפתחת. בחור בג'ינס ובציציות דוחף את הראש, שואל "אפשר להיכנס?" ובתוך חמש דקות נמלא הסלון בחברי מועצת תנועות הנוער שביקשו לפגוש את הרב די, מפני שהם רואים בו מקור להשראה. ברגע הראשון הוא נראה כמי שהתבלבל. לא, הוא לא שכח שהם אמורים להגיע, אבל הוא לא חשב שהמשלחת תהיה כל כך גדולה. אין מספיק כיסאות. "בוא, תעזור לי לדחוף את שולחן האוכל לקיר", הוא מסתייע באחד האורחים. "אני כבר מתורגל בלפרק ולהזיז".
לוסי הייתה כועסת על הבלגן שבסלון?
"בערב אני משתדל לסדר את הבית, אבל את רואה, אנשים ממשיכים לזרום לכאן. גם כאלה שלא פגשתי מעולם. בשבעה ישבתי באוהל ענקי שהוקם בגינה, ומספרים לי שעשרות אלפי אנשים נכנסו ויצאו ממנו מדי יום. כל רבע שעה, אחד מידידיי לקח פיקוד וביקש מכל האנשים שישבו בחברתי לקום ולצאת מהאוהל, כדי לעשות מקום לנגלה הבאה".
הרב די מתיישב מול 30 חברי משלחת מועצת תנועות הנוער, ובתוך דקה הוא הופך לסוג של סטנדאפיסט. הקשר של די עם תנועות הנוער העמיק בזכות רינה ומאיה, בנותיו. הוא מקדים ומספר לרכזי התנועות שבאנגליה התחילו להשתמש במונח "נעורים" רק לפני כ-150 שנה. "למה? בגלל שתוחלת החיים הייתה קצרה מעכשיו והחיים נחלקו לשניים. עד גיל 12 נחשבת כילד, בגיל 12 יצאת לשוק העבודה ואחר כך חתונה ומשפחה. זה היה המסלול. המונח 'נעורים' הומצא רק כשנתנו לילדים עוד שש שנים ללמוד בבית הספר, לפני שהם יוצאים לעבודה ובמקרה שלנו – לצבא.
"כשבני גנץ בא לכאן הוא אמר שמעכשיו, בחיים החדשים שיהיו לי, אני אלמד לשלב בין שמחה לעצב, למהול את שני הניגודים למשהו אחר. לפני שהוא הלך אמרתי לו שביהדות, כשמישהו מלמד אותך דבר מה אתה קורא לו 'רב'. וקראתי לו ‘הרב גנץ’"
"מאיה הייתה בת שירות בירוחם. כשהיא באה לשם הראו לה מבנה ואמרו לה, 'כאן יוקם הסניף, אבל עוד אין חניכים'. אז היא הלכה מבית לבית, הזמינה את בני ה-12 לבוא לסניף 'עזרא' והבטיחה להם שיהיו ממתקים. ורינה הלכה בדרכה ועשתה אותו הדבר ביישוב מתניה. היא התחילה עם 15 נערות, והיום כבר יש 250. ואם זה מה שהבנות שלי עשו ברגליים ובידיים, אני מבקש מכל אחד מכם לחשוב מה הוא יכול לעשות".
רחש של מלמולים עולה מהכיסאות. "כל אחד מכם יכול לעשות משהו כדי לשנות את העולם", די מבקש, "הרי היהודים הקימו את המפעל הגדול ביותר בעולם, הדף היומי, מיליון יהודים, אולי יותר, לומדים מדי יום ביומו את אותו עמוד גמרא. הנוצרים, שמהווים 25 אחוז מאוכלוסיית העולם, לא עשו את זה, וגם המוסלמים, שמהווים 25 אחוז, לא עשו את זה. רק היהודים עשו את זה. לכן אני מבקש מכם, אל תחכו לצרות כדי לצמוח. תתחילו לצמוח עכשיו.
"עד הפיגוע", די מספר, "חשבתי שהחיים הם או-או. או שאתה שמח - או שאתה עצוב. אבל המציאות חשפה אותי למצב שלישי: אנינות. ביהדות, זה המצב שבו שרויים הקרובים של הנפטר עד שהוא מובא לקבורה. בגלל חול המועד ההלוויה של הבנות נדחתה, ואז לוסי נפטרה, ושוב היה חג וגם ההלוויה שלה נדחתה. כשבני גנץ בא לכאן וישב מולי, סיפרתי לו על מצב האנינות, שמסמל את ההתנהלות של החיים הרגילים. פיקים עולים ויורדים. גנץ אמר שמעכשיו, בחיים החדשים שיהיו לי, אני אלמד לשלב בין שמחה לעצב, למהול את שני הניגודים למשהו אחר. לפני שהוא הלך אמרתי לו שביהדות, כשמישהו מלמד אותך דבר מה אתה קורא לו 'רב'. וקראתי לו ‘הרב גנץ’".
החיים החדשים עוד לא ממתינים מאחורי הדלת. עד לטרגדיה עבד הרב די כמורה למתמטיקה וגמרא בתיכון בויאר, וגם לימד ב-YTA, ישיבה שבה לומדים באנגלית. "בתיכון כבר מצאו לי מחליף", הוא מציין. "אני לא יודע מתי אחזור להוראה, אם בכלל".
הילדים מתעוררים בבוקר בזמן?
"הם כבר לא ילדים קטנים. קרן חזרה לעבודה שלה ב'בית הילד', יהודה (14) חזר לבית הספר וטלי בת ה-12 מתנהגת כמו בת 12. היום הולכת לבית ספר, מחר לא, יש מבחן, אין מבחן".
אתה מחזיק אותם קצר?
"בכלל לא, הם מחזיקים את עצמם קצר. הם יודעים מה הם צריכים לעשות, וכשהם לא עושים את זה הם מרגישים רע וזה מה שגורם להם לבצע את המשימה, שיעורי בית או לימוד למבחן. זו הייתה הגישה החינוכית שלנו. לטעת בהם אחריות למעשיהם במקום להפיל עליהם דף של אסור ומותר. לוסי עשתה איתם עבודה טובה. לוסי תמיד התלוננה שיש לי ג'וב קל עם הילדים ושהיא עובדת קשה בחינוך שלהם. והיא צדקה".
"אם יתפסו אותם, כשיתפסו אותם, אני רוצה לשבת מול המחבל, פייס טו פייס, ולשאול אותו דוגרי, 'במה תרמת לשיפור העולם? בזה שרצחת אמא ושתי בנות? בזה שקטעת את החיים של שלוש נשמות?"
גם לאוזניך הגיע הפייק-ניוז בעניין הקרניות של לוסי שהושתלו במחבל?
"שמעתי שהכבד שלה הושתל בערבי-ישראלי. אין לי מושג אם זה נכון או לא, אבל אני בטוח שאילו שאלו את לוסי היא לא הייתה מתנגדת לכך. תרומת איברים היא מצווה, ולוסי הייתה חברה ב'שורשים', זו קבוצה של נשים יהודיות ופלסטיניות שנפגשו בצומת גוש עציון ועשו יחד כל מיני דברים. לוסי לקחה לשם את הבנות, מאיה כמדריכה וטלי כחניכה. יש לי הרבה חברים ערבים מכפרים בצד השני של הגדר. היו נשים פלסטיניות שסיכנו את עצמן ובאו לכאן, לשבעה. כולנו בני אדם – חוץ מהמחבלים".
כפי שהיטבת לתאר, "רוע טהור".
"לא תיכננתי את האמירה הזו מראש, היא באה לי בשליפה. רציתי להבהיר שלא כל הערבים רעים, אבל השניים האלו היו רוע טהור. שלוש הדתות מלמדות אותנו שאנחנו יכולים לבחור בטוב על מנת להפוך את העולם למקום טוב יותר. אם יתפסו אותם, כשיתפסו אותם, אני רוצה לשבת מול המחבל, פייס טו פייס, ולשאול אותו דוגרי, 'במה תרמת לשיפור העולם? בזה שרצחת אמא ושתי בנות? בזה שקטעת את החיים של שלוש נשמות? בזה אתם מתגאים?"
חשבת להיכנס בעצמך לפוליטיקה?
"לא". הוא אומר מבלי למצמץ. "לפחות לא בעתיד הקרוב. אני צריך להתרגל לעצמי, למצב החדש ולחשוב לאט על הצעד הבא".
בבחירות הבאות?
"לא. אני לא רוצה להעביר את המסרים שלי למחנה מסוים, אלא לכולם".
