זה היה יום אחרי בחירות 2013. יאיר לפיד ואני ישבנו אצלי בבית לחשוב מה עושים. היו לו הצעות שלא אפרט על מיקסום הישגים בממשלת בנימין נתניהו (שאליה אכן נכנס אז). לי הייתה הצעה משלי: שהוא עצמו יהיה ראש הממשלה. עם 19 המנדטים שלו, 15 המנדטים של העבודה בראשותי (ליתר מרכיבי המשוואה תעשו גוגל: בחירות 2013). זה היה אפשרי, ובלבד שמפלגה ערבית תתמוך מבחוץ. הוא הטיל וטו מוחץ, ציורי וטוטאלי על הרעיון. גם לנשיא דאז, שמעון פרס, נאלצתי לומר: היינו רוצים להמליץ על לפיד, אבל לצערנו הוא מסרב.
מאז צבר ראש הממשלה ניסיון פוליטי מרשים ומוצלח, ואהדה ציבורית גוברת. גם קואליציה עם מפלגה ערבית הוכשרה מאז בידי נתניהו. אבל באופן אבסורדי, במקום שבו נפגשים ביטחון, מדינאות ופוליטיקה - הוא שב ומחמיץ את ראשות הממשלה ממש באותה זירה שבה ויתר עליה אז: אזרחי ישראל הערבים.
רק להם ולשיעורי ההצבעה שלהם יש כוח לייצר הכרעה אסטרטגית אמיתית בין הגושים, וזה יקרה רק כשראש הגוש יכיר באמת בחשיבותם. למה שאזרחים ערבים ינהרו כעת לקלפיות, אם לפיד עושה כל מה שביכולתו כדי להיות יותר ביבי מביבי? כשהם שומעים עד לזרא התפארויות ותדרוכים על כך שצה"ל וכוחות הבטחון פועלים ביהודה ושומרון באגרסיביות שלא הייתה כמותה זה שנים? כשהסבטקסט הוא: אל תחשדו בנו חס וחלילה שאנחנו שמאלנים. אנחנו יותר קשוחים ויותר מפחידים מביבי ומבן גביר גם יחד. אנחנו, בניגוד להם, באמת מראים להם מה זה.
כמה פעמים אפשר להיות במצעד האיוולת המדמם הזה? למי לא ברור שברוטליות כזאת היא הקרקע הפורייה ביותר לליבוי שנאה ולתדלוק המוטיבציה לפיגועים הבאים? היש מישהו שמאמין שהטלת עונש קולקטיבי על מחנה הפליטים שועפאט כולו, סגר כבד על אנשים קשי יום, יביא באמת ללכידת המחבל שנמלט לשם? הרי ברור לכל בר דעת שאם יילכד, זה יהיה בזכות שילוב של מידע מודיעיני - סיגינט ויומינט, פעילות מבצעית ממוקדת, ושיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית המושמצת.
"כוחות הביטחון לא יעצרו עד שישיגו את המחבלים ושולחיהם", "ירושלים היא בירת ישראל הנצחית והמאוחדת ודבר לא ישנה זאת לעולם", הוא מקליש קלישאות. ממתי כולל נצח ישראל את מחנה הפליטים שועפאט ודומיו?
(צילום: שמוליק דודפור)
החשש הממאיר להצטייר כרכרוכיים לעומת הימין, וההזדמנות לייצר קלישאות קונצנזואליות, לא שווים את המחיר הכבד והמדמם שההתנהלות הזאת גובה. ערב הבחירות, מתברר שגם אין להם שום ערך פוליטי. להפך, זו תקרת זכוכית. הרי אחת היא מה יעשה או יאמר, הסלמה כזאת תמיד משרתת רק את הימין. ובעיקר: היא זורעת ייאוש בקרב המצביעים הערבים.
הנטייה לייחס להם חוסר עניין בסוגייה הפלסטינית, ולראות בהם קבוצה לא אידיאולוגית שאפשר לקנות ב"תקציבים", היא לא יותר טובה מהאמירה האומללה של ריקלין באולפן ערוץ 14 שאנשי "עיירות הפיתוח" שאינם מצביעים (לימין) הם עצלנים. הם מקבלים עוד ראיה מדכדכת לכך שאין להם סיבה להשתתף בהליך הדמוקרטי. ממילא החלופה לנתניהו, מבחינתם, לא טובה ממנו.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאבילפיד הוא קמפיינר קר רוח ומחושב. אלא שכאן פועלת עליו גרביטציה מצמיתה שמועכת אותו לכדי התנהלות שכאילו אין ממנה מנוס. נכון שכל מהלך שלו נשקל תוך התכתבות מחושבת עם מאגר המצביעים הפוטנציאלי של תומכיו. אלא שזה אולי ניצחון זמני בכמה ימי קרב, ותבוסה אפשרית במערכה הגדולה, שבה יצטרך להפסיק לעשות עוד מאותו הדבר. בין היתר להפסיק להתחמק בעקימת אף מהאמירה המפורשת והבלתי מתנצלת שאזרחי ישראל הערבים ונציגיהם בכנסת הם שותפים לגיטימיים, שווים ורצויים.
ההגעה המתוכננת של לפיד לנצרת מזכירה, באופן עצוב, את ההליכה של אהוד ברק מלווה ביוסי ביילין "לנגב חומוס אצל הערבים" אחרי מאורעות אוקטובר 2000. כאן רצוי שהאורים ותומים שלו יהיה ראש ממשלה אחר, יצחק רבין, שנטש את רעיון ה"לשבור להם את הידיים והרגליים", הציב חזון מדיני, וזכה בתמיכה חסרת תקדים, אפילו אהבה, מהציבור הערבי בישראל.
- שלי יחימוביץ היא אשת תקשורת, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
