ביום רביעי שעבר התקיים בוועדה לביקורת המדינה בכנסת דיון בנושא רגולציה ומתן רישיונות לנשק אישי, ובמהלכו שאל עו"ד דוד בבלי, היועץ של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, את יו"ר הוועדה מיקי לוי: "מה הפאניקה?". ואני, שעקבתי אחרי הדיון מהמחשב, ישבתי מול הצג וניסיתי להבין על איזו מהפאניקות שלי הוא מדבר. כי היה לי קשה לבחור.
אולי זו הפאניקה שחשה כל אישה שהותקפה מינית כשהיא חושבת מה היה קורה אם לתוקף שלה היה נשק. או הפאניקה שכל אישה שחוותה או חווה אלימות על בסיס יומיומי מרגישה כשהיא חושבת מה יקרה אם המתעלל שלה יהיה חמוש ברישיון. ואולי הפאניקה שגואה בחזה להורים לילד.ה לקויי שמיעה כשהם מדמיינים לעצמם תרחיש שבו מישהו יקרא להם לעצור והם לא ישמעו וימשיכו ללכת.
או אולי הפאניקה שאיתה מסתובבת בימים אלה חברה שלי, אימא לילד על הספקטרום האוטיסטי, שמפחדת שהוא יספר בדיחה גרועה או יעיר הערה לא במקום, כי יש לו מגבלה והוא לא באמת מבין, ואז איזה חמום מוח יגיב מהבטן ומהאקדח שהוא מחזיק כחוק. הרי זה כבר קרה בעבר. ומה עם הגבר או האישה שעושים ספורט עם אוזניות, או עסוקים בשיחת ועידה ולא שמים לב לאדם חמוש אקראי ובעל מוטיבציה מוגברת שחושד בהם. יש כל כך הרבה פאניקות לבחור מתוכן, וזוהי רק החמישייה הפותחת. קיימים עוד תרחישים רבים ומבעיתים שמובילים כולם בסוף הדרך למוות בשוגג או בזדון.
ראש אגף כלי ירי במשרד לביטחון לאומי, ישראל אבישר, עזב את הדיון בהוראת השר שלו ונימק בזאת בכך שהוא "פקיד ממושמע". ואני ישבתי מול הצג ושוב הייתי בבעיה, כי לא היה לי ברור על איזו משמעת מדובר. הרי משמעת בדרך כלל הולכת יד ביד עם סדר וארגון, וזה, איך לומר, לא ממש בא לידי ביטוי בסאגת רישוי הנשק אחרי פרוץ המלחמה, כי במסגרת תרבות החפיף ויהיה בסדר קוצרו הליכים ועוגלו פינות על דברים בנאליים: למשל החלפת ראיון פרונטלי של מבקש הרישיון בראיון טלפוני, ויתור על הוכחת קיום כספת בבית ו-ויתור על אישור משרד הרווחה בנושא אלימות במשפחה. אפילו לא חשבו על דרישה להכשרה ואימון ירי בשטח אורבני (אלה מרבית התרחישים הפוטנציאליים לפי פילוח מבקשי הרישיון).
גם פה התעכבתי רק על כמה נקודות. יש אנשי מקצוע שיכולים להוסיף לקשט ולדייק את הרשימה. אבל מעל לכל, המשרד לביטחון לאומי ויתר על שנייה של מחשבה, על שנייה של מאמץ שנדרש לדיוק ההקלות, בעיקר בתבחין הגאוגרפי, כי עם כל הכבוד - גדרה, חדרה ורעננה הן לא אזורי עימות ולא אזור גבול.
עו"ד רחל כהן-מנירוםביום רביעי בשבוע שעבר, כשישבתי מול המחשב, רתח לי הדם כי שוב הפקירו את כולנו, וקודם כל אותנו הנשים והילדים, והפעם נדמה שאף אחד לא מתכוון לבוא להציל אותנו. כשישבתי מול המחשב שאלתי את עצמי אם את תעודת הפטירה של האישה או הילד.ה הבאים יכתוב פקיד ממושמע בלי פאניקה בכתב ברור ונקי, ובסיבת המוות הוא ירשום "ירי על רקע אזרחי".
זו לא פנטזיה ולא היסטריה. זה חשש אמיתי ועמוק שמגובה בנתונים. אחיותיי ואני לא נסכים לשתוק. אנחנו נציב קו אדום מול כל פגיעה בנשים. אנחנו נבנה אלטרנטיבה למציאות המופקרת שנכלאנו בה.
- עו"ד רחל כהן-מנירום היא יועצת משפטית ופעילה ב"בונות אלטרנטיבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
