עברו 45 ימים מניצחון הימין בבחירות והאופוריה המתוקה התחלפה בתחושה כבדה של חמיצות והחמצה. הימשכות המגעים הקואליציוניים עד אין קץ ותכלית, בקשת ההארכה מהנשיא, וההתבצרות הקטנונית של השותפים בדרישות לעוד נתח שלטון, לעוד תיק מומצא ולעוד תואר מדומה – כל אלה מולידים טעם מר בקרב רבים ממצביעי הימין.
המצביעים הללו ניצבו מול מסע דה-לגיטימציה שערכו חוגי הממשלה היוצאת, בעידוד תקשורתי, ושיגרו מסר דמוקרטי ברור שלפיו הם רוצים לראות ממשלת ימין יציבה בראשות בנימין נתניהו. הם לרגע לא רצו לראות את הבזאר שמתנהל כעת בחדרי המו"מ. הם לא דמיינו שהנבחרים ינצלו את המנדט לחגיגת ביזה בדרך לבולמוס תפקידים ותארים כתנאי לעשיית טובה, הצטרפות לממשלה.
הם גם לא דמיינו שאלה שקיבלו מהם את הכוח ינצלו אותו להנצחתה של תרבות שלטונית שמאבדת כל ערך לתפקיד הפשוט של חבר כנסת מן השורה, שפעם היה נחשק ומבוקש. אחד שרץ בין הצבעות לוועדות וממלא את תפקידו הפרלמנטרי בחריצות. היום כל אחד רוצה להיות שר, וכל המרבה בכפל תפקידים הרי זה משובח.
האשם הראשון במצב האבסורדי הזה הוא נתניהו עצמו. יממה לאחר הבחירות יכול היה יו"ר הליכוד להתייצב מול האומה, להודיע שבכוונתו להרכיב ממשלה של 18 שרים בלבד ולבשר כי בגלל המשבר הכלכלי הגלובלי אין בדעתו להמשיך בחגיגת המינויים הנורבגיים של הממשלה הקודמת. הוא היה מודיע על הסתגרות במשך שבוע עם שותפיו בכפר המכבייה, שבסופו יכריז על סיום המגעים הקואליציוניים בדרך להקמת ממשלה. אילו היה נוהג כך, היה הופך מנגרר למנהיג שיודע לשים קווים אדומים. יש בימין דמויות ששכחו כי נבחרו למשול, לא לחגוג.
הביקורת מופנית גם כלפי המפלגות החרדיות, שלא משכילות להפנים את גודל השעה ואת הציפייה הציבורית מהן להתמקד בצורכי הציבור ובתיקון עוולות שיצרה הממשלה הקודמת, ופחות בלהט להשגת שררה וכיבודים. כך, למשל, מצביעי ימין סבורים כי לאריה דרעי עומדת זכות חוקית לכהן כשר ומינויו יהיה מימוש חשוב לרצונם הדמוקרטי. אבל קשה להבין את התעקשותו לכהן בו-זמנית כשר בריאות וכשר פנים.
מערכת הבריאות זקוקה לשר במשרה מלאה עם תודעת שליחות אחת ומרכזית – להבריא אותה ולהציל חיים יומם ולילה. גם משרד הפנים זקוק לשר על-מלא. מה אומר כפל התפקידים הזה על האמון שרוחש אריה דרעי לחברי רשימתו? האם עד כדי כך אי אפשר לסמוך על אף אחד מנבחרת ש"ס שיוכל למלא את אחד מהתפקידים בכישרון ובהצלחה? שני המשרדים הם כבדים ומרכזיים, כל אחד מהם עולם ומלואו. באחד תלויים חיי אדם והשני חולש על מרקם החיים האזרחי במדינה.
אריה ארליךוזה ממשיך לאורך הציר, גם בטקטיקה. תארו לעצמכם איזו הערכה ציבורית הייתה זוכה מפלגה חרדית שהייתה מכניסה לסל הדרישות גם בקשות לא סקטוריאליות. משה גפני היה דורש סיוע לחיילים משוחררים; יצחק גולדקנופף היה מתנה את כניסתו למשרד השיכון בשחרור מסיבי של חסמי בנייה בכל ערי הארץ; וש"ס הייתה מובילה מהלך ציבורי להעלאת שכר החיילים. הקרדיט הציבורי במקרה הזה כלפי יתר הציפיות הקואליציוניות – היה גדול ומשמעותי.
מול פסטיבל התבהלה בתקשורת מפני הדרישות החרדיות, אני יכול להרגיע: מדינת ישראל לא עומדת להשתנות כתוצאה מדרישה לגיטימית להכשיר כמה חופים מופרדים שחרדים יוכלו לרחוץ בהם, או מקידום אוטומציה בייצור חשמל והגדלה סמלית של תמיכה במשפחה ענייה. אבל מול אווירת הבזאר המיניסטריאלי המוטרף – אין בפי מילים. רק בקשה כמצביע, כאזרח, כמי שמשתייך בגאווה לגוש המנצח והמתברבר לדעת: תתחילו להתעשת, כי תכף יהיה מאוחר מדי.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
