הסדרה התיעודית "חילוניות" ששודרה לאחרונה בכאן 11 שיקפה את תולדות היהדות החילונית באופן מעמיק, אך שכחה לדעתי לשרטט ולהדגיש את השורה התחתונה הקריטית: האידאולוגיה החילונית כיום איתנה מאי פעם וכלל אינה לא מעורערת ביסודותיה. אנסה להשלים כאן את התמונה החסרה.
כמה אירוני שהמונח "יהודי" הוא אֵם כל הבעיות בישראל. ריבוי המשמעויות שבו, המקיף זהות דתית ואתנית כאחד, מעורר מחלוקות על מה זה להיות "יהודי אמיתי". בישראל קיימת אמונה רווחת שרק אורתודוקסים מגלמים את מהות היהדות האמיתית, וכל השאר אינם אלא חיקויים בלבד. אף על פי כן, חילונים לא רואים בעצמם יהודים פחות אורתודוקסיים ממי שלכאורה מחזיקים "בדעה הנכונה" ומקיימים אורח חיים דתי. החילונים, בראייתם, לא הדירו את עצמם מעם ישראל תוך אימוץ חוקות הגויים, כפי שנהוג בטעות לטעון, אלא היוו המשך טבעי וישיר של היהדות בת זמנם.
למעשה, מוחות יהודיים רבים תרמו לרעיונות שעיצבו את העולם הליברלי המודרני שכולנו נהנים ממנו כיום. מההוגים ברוך שפינוזה, משה מנדלסון ושלמה מימון, דרך קרל מרקס והכלכלן דוד ריקארדו, ועד האקטיביסטית והרופאה אלטה יאקובס, אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, הסקסולוג מגנוס הירשפלד, הפילוסופים קרל פופר וישעיה ברלין ורבים אחרים שמילאו תפקיד משמעותי במסע האינטלקטואלי הזה.
בשרשרת האבולוציה של העם ראו החילונים את עצמם כיהודים האמיתיים. לא תנועת ההשכלה, לא עידן הנאורות ולא האמנציפציה הפכו אותם לכאלה. גם לא הרפורמציה הפרוטסטנטית. למעשה, הרבה לפני שפינוזה היו אלו דווקא רבנים וגדולי תורה שהחלו להשתעשע ברעיונות שיהוו לימים את יסודות תהליך החילון. רעיונות אלו נעו בין האמונה בקדמוניות העולם לבין הטענה שחלקים מהתורה נכתבו לאחר תקופת משה, ספקנות כללית או שמא תהיות פַּנְתֵּאִיסְטִיוֹת.
אפשר גם להרחיק אחורה עד פילון האלכסנדרוני ואלישע בן-אבויה או אפילו עד קֹהלת, אבל אם נישאר בגבולות 1200 השנים האחרונות, דמויות כמו חיוי הבלכי, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, מנחם המאירי, חסדאי קרשקש, אליהו דלמדיגו, יהודה אברבנאל, יהודה אריה ממודנה ואוריאל אקוסטה – תרמו כל אחד מהם בתורו חלק רעיוני לפאזל החילוני, ובכך הם סללו את הדרך להוגים אמיצים שהעזו מאוחר יותר להביע רעיונות שנתפסו עד אז ככפירה. במובן הזה, כולנו חילונים במידת מה, בהתחשב בכך שאפילו שיחת חולין בעברית נחשבה לפסולה עד אותם ימים.
למרבה האירוניה, אפשר לטעון שדווקא החרדים הם אלו שהלכו נגד הזרם. בצעד ריאקציוני הם יזמו מעין קונטרה-רפורמציה יהודית בהובלת החתם סופר, שפירש מחדש את המשפט: "חדש – אסור מן התורה", מחשש שיהודים חילונים ייכחדו בתוך שני דורות, תרחיש שמן הסתם לא התממש.
היהדות החילונית (או הפוסט-תאיסטית) לא בזה לדת, אלא מתבססת על יסודות דתיים תוך השלה הדרגתית של מושג האלוהות ממנה. הסרת חרצובות הדת הציבה את בני האדם במרכז, והובילה לנקודת מבט הומניסטית רחבה יותר. השחרור ההדרגתי מהעבר איפשר התקדמות בתחומים שונים, כולל זכויות נשים, שחורים ולהט"בים. ההומניזם התפתח אפוא מתוך המוסר הדתי, השליך את הממד האלוהי והסיר חסמים שאיבדו מחשיבותם לאור הבנה טובה יותר של העולם עם ההתקדמות הטכנולוגית והמדעית.
חוגים מסוימים בישראל כיום עדיין מייחלים לחידוש פולחן הקורבנות במקדש עתידי. אלא שהנביאים של אז - בהם ישעיהו הראשון, ישעיהו השני, ירמיהו, עמוס והושע - הצביעו על מה שהיה חשוב בעיניהם יותר, והוא היחס שבין אדם לחברו, לעומת היחס בין אדם לאלוהיו. מדובר למעשה במעין פרוטו-הומניזם. הדבר ניכר בסלידתם מהעלאת הקורבנות על חשבון עשיית חסד וצדקה. כבר אז השכילו אנשי הרוח להבין שפולחן הקורבנות הוא עיסוק בטפל.
הנביאים של היום הם החילונים, שלעתים קרובות מכונים בזלזול "עגלה ריקה". אלה בוררים היבטים חיוביים מתוך היהדות, ובמקביל מאמצים ערכי מוסר מתרבויות אחרות במטרה ליצור מערכת אתית אוניברסלית ככל האפשר. בעיניהם, הקידמה האנושית היא היא הגאולה. מי שיביא גאולה לעולם הוא לא משיח בן דוד והתרפקות עיוורת על תכתיבי ההיסטוריה, אלא אישים בדמות פאול ארליך, אלברט איינשטיין, רוזלינד פרנקלין, יונה סאלק ואחרים, שהידע והגילויים שלהם היטיבו עם העולם.
היהדות ההומניסטית החילונית היא המשך טבעי של מה שקדם לה, ואנשיה הם שמשמשים אור לגויים. מדינת ישראל, הממצבת את עצמה כמעצמת סייבר וכאומת סטארט-אפ, פורחת לנוכח החדשנות והקידמה הודות לחשיבה הביקורתית שמאפיינת חברה ליברלית וחילונית. הגאווה שלנו כישראלים מתבטאת לא פעם במיטב פיתוחים ובפריצות דרך כמו פיתוח קולט שמש סלקטיבי, הטפטפת, התפלת מי ים והסְטֶנְט של מדינול, כמו גם "חומת אש" של צ'ק פוינט, התרופה קופקסון, דיסק-און-קי, מוֹבִּילְאַיי, Waze, כיפת ברזל ועוד.
אימוץ תרבויות זרות, או "התייוונות", הוא לא משהו שיש להתבייש בו. אין כל בזוי בשילוב רעיונות שאינם יהודיים שעשויים לתרום לתרבות המקומית. הדת היהודית עצמה שילבה אלמנטים מתרבויות זרות לאורך ההיסטוריה. כבר במשנה אמר בן זומא: "איזה הוא חכם? – הלמד מכל אדם, שנאמר "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי"" (אבות, ד, א). גם קהלת כתב במגילתו "עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ", והציע את החשיבות של הסתגלות להווה תוך ביטול מסורות בעת הצורך.
ניצן המבורגהמאבק המתמשך אצלנו אינו בין ישראל דמוקרטית לישראל יהודית, היות שלדמוקרטיה ליברלית כאמור שורשים יהודיים. המחלוקת האמיתית היא עבור מי אנו פועלים – עבור האנושות או עבור האלוהים? עם ישראל שב אל צור מחצבתו והקים מדינה ריבונית, וזאת במעשה יד אדם ולא בסיוע האל. בישראל אנשים נבחרים בידי אנשים, ובלא התערבות האל. הכנסת היא הסנהדרין בת זמננו וספר החוקים של מדינת ישראל הוא ההלכה החדשה שלפיה אנו נשפטים.
אם פעם האמינו שהחילונים הם עגלה ריקה מתוכן, היום ברור שהפרספקטיבה החילונית עשירה מזו הדתית. היהדות החילונית נותרה פתוחה ליוזמות זרות ומעודדת ביקורת עניינית. היא מקדמת סובלנות, אך במקביל לא יכולה לסבול דעות בלתי-סובלניות, כפי שהגה קרל פופר בפרדוקס הסובלנות. האידיאולוגיה היהודית החילונית איתנה כמו מקבילתה הדתית, אם לא יותר.
- ניצן המבורג הוא סטודנט לרפואה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
