והנה חזרו מהומות הדת בתל אביב כאילו לא קרה כלום במדינה בין אירועי יום הכיפורים האחרון להיום. נתחיל דווקא מהסוף. המון משולהב שהגיע אתמול (רביעי) לגימנסיה הרצליה בעקבות קריאתו של ח"כ אלמוג כהן (עוצמה יהודית) תקף את כל מי שהעז להטיל ספק בצדקת דרכו. אף שכהן עצמו ניסה להרגיע את תומכיו, הם תקפו כמה תושבים ובהם סגן ראש העיר לשעבר ראובן לדיאנסקי. מה הוביל לכך?
חב"ד היא ללא ספק התנועה המיסיונרית הגדולה בישראל. בניגוד לזרמים חרדיים אחרים שרובם - גם אם יש בינינו מחלוקת כלכלית - מעוניינים קודם כל לחיות את חייהם, שליחי חב"ד עסוקים יומם ולילה בניסיונות להחזיר בתשובה חילונים ולעשות הדתה של המרחב הציבורי בישראל. למרות יחסי הציבור הטובים שלהם, מדובר בתנועה מיסיונרית אגרסיבית. יש מי שאוהד אותם, אבל בקרב הציבור החילוני יש הסולדים מדרכם להטריד אותנו, וחמור מכך, את ילדינו, במרחב הציבורי. חב"ד מנצלת באופן ציני את מלחמת חרבות ברזל כדי לחזק את אחיזתה, בעיקר בקרב החיילים. העובדה שהצבא פותח את שעריו לתנועה המיסיונרית הזו היא שערורייה בפני עצמה ונושא לטור אחר.
ההפגנה בגימנסיה הרצליה, אתמול
מובן מאליו שאין שום רע בהנחת תפילין במרחב הפרטי בידי מי החפץ בכך מבחירתו שלו. אולם כשמדובר בהנחת תפילין ציבורית, כבר לא מדובר יותר באקט דתי אלא פוליטי. בסביבה חילונית זאת פרובוקציה לכל דבר. כשמדובר בשידול אגרסיבי להנחת תפילין, זה הופך גם ללא נעים, וכאשר זה נעשה מול קטינים, ראוי לתהות אם לא מדובר באקט פלילי של ממש. על החילונים להכיר בכך שסוללות מניחי התפילין של חב"ד הפושטים על בתי הספר של ילדינו ועל המרחב הציבורי בכלל הם סוכנים המנסים לשנות את צביון ואורחות חיינו.
לכן, כאשר נתקל המנהל (הנערץ בעיניי) של גימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני, במשדל להנחת תפילין בכניסה לבית ספרו, הוא עשה את המעשה הראוי כאשר פעל להתנגד לכך. הטעות שלו הייתה בכך שיצר מגע פיזי עם מניח התפילין.
כמו במקרים קודמים, הימין הקיצוני קפץ על המציאה. בפעם הקודמת היה זה הצל שהוביל את המחאה בבית הספר אליאנס. כיום זה ח"כ אלמוג כהן, שלוחו של איתמר בן גביר. זה מעיד קודם כל על הקשר החזק בין חב"ד לבין הימין הקיצוני והכהניסטי. זה לא אמור להפתיע את מי שמכיר את האידאולוגיה הקיצונית של חב"ד. כמו כן, מניסיון, כשהם קוראים לעזרה אף פעם לא מגיעים חרדים אחרים אלא רק כהניסטים, רבים מהם אינם שומרי שבת. תמיד יש התלהמות ותמיד האלימות מופנית כלפי הצד החילוני.
ד"ר רם פרומןיונתן בלוםבסיטואציה הזו יש לקח חשוב. הצד השני – בין אם מדובר בכפיית דת והדתה ובין אם בקידום סדר יום ימני-גזעני – מעולם לא הניח את נשקו. אנחנו היחידים שהנחנו את נשקנו ב-7 באוקטובר בתקווה לאחדות בעם. אבל האחדות הזו מזויפת. היא קיימת רק בראש שלנו. הצד השני תמיד יעדיף לקדם את סדר היום הדתי והלאומני שלו מאשר להתפשר למען קיום משותף. זה מתחיל מפעילות מיסיונרית אינטנסיבית של חב"ד ונגמר בהתלהמות ואלימות פיזית. זה קרה ביום הכיפורים האחרון וזה קרה שוב אתמול.
הדיבור על אחדות משרת אותם, והופך את הקרב לכזה המנוהל במעמד צד אחד. לנו נותרת הברירה רק בין ויתור וכניעה שסופם באובדן החילוניות בישראל, או במאבק שמשמעותו המצערת אך ההכרחית היא ויתור על רצוננו באחדות. לכן חובה עלינו להיאבק, בדרכים לא אלימות בלבד, במיסיונריות של חב"ד וביתר הפעולות הנגזרת מסדר היום הדתי והלאומני המסכן את צביוננו ותרבותנו. הלוואי שהיינו יכולים להתרכז רק באיום הגדול ביותר של חמאס וחיזבאללה, אולם הצד השני שבתוכנו לא מאפשר זאת.
- ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית"
